אורי משגב כתב לאחרונה בהארץ על עו"ד ציון אמיר. זה עניין אותי במיוחד, משום שאני מעריך את שני האנשים האלה. הערכה כפולה כזו - כך נדמה בימים אלה - היא כמעט הצהרה פוליטית. לומר בפומבי שאני מעריך את שניהם זה להזמין תגובות אוטומטיות: מצד אחד "ביביסט", מצד שני "אנרכיסט". כאילו לא ייתכן לראות מורכבות, להבין שגם וגם. החברה הישראלית שקועה עד צוואר בתבניות של מחנות, פוזיציות, ושיח שאיבד את היכולת לחצות גשרים.
אין כמעט מקום באמצע. עמדות של מורכבות מתקבלות בחוסר עניין במקרה הטוב, ובחשדנות במקרה הרע. התקשורת מעדיפה קצוות - שם הפיצוץ מיידי, שם הרייטינג גבוה. הקוראים עוברים מהר לעימות הבא. מי שמנסה לדבר על גוונים, על איזון, על שיקול דעת - נותר ללא אוזן קשבת.
גם אותי שואלים לא פעם: "מי אתה?" ואני עונה: אזרח ישראלי שרוצה לחיות טוב במדינה שלו, ולכן כותב ופועל לתיקוני ממשל - כי המקום הזה מקרטע. השאלה השנייה מגיעה מיד: "איפה אתה במפה הפוליטית?" ואני משיב: "לא כאן ולא שם. גם וגם. ליברל, לאומי וקהילתני". ופה, לרוב, מסתיים הדיון. מורכבות אינה מתיישבת עם המפה הדו-ממדית שכפו עלינו.
נדמה לי שרבים ממכריי חושבים כך: רוצים גם ביטחון וגם דמוקרטיה; גם חופש וגם אחריות; גם שיפוט עצמאי וגם פיקוח ציבורי. אז למה שאהיה תמיד "ביביסט" אם דיברתי בערוץ 14, ו"אנרכיסט מרעיל" אם הופעתי בערוץ 12 או 13?
כי באמת - אני בעד חלק מהצעות הימין, ובעד חלק מהצעות המרכז והשמאל. אני תומך בחוק גיוס חרדים של ח"כ ביסמוט, אך חושב שצריך לתקנו ואפילו לא תיקונים גדולים ולו בשל ההסכמה הכל כך חשובה כנורמה בחברה החרדית. אני בעד פיצול תפקיד היועמ״ש, אבל מחייב לקבוע בחוק שעל היועמש לשקול שיקולים ממלכתיים ולא פוליטיים, כפי שנכתב בחוק השב"כ לגבי ראש השב"כ. אני בעד שבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ יהיה שחקן שמסוגל לפסול חוק ואפילו חוק יסוד - בהעדר חוק יסוד: חקיקה- אבל מעוניין לקבוע שזה יהיה במותב רחב וברוב מיוחס וכי שופטי העליון צריכים להיות מגוונים יותר. אני בעד שתי מדינות לשני עמים, אבל תוך הבטחת ביטחונה של ישראל על ידי ישראל ולא בתלות באחרים.
נדמה לי שרבים ממכריי חושבים כך: רוצים גם ביטחון וגם דמוקרטיה; גם חופש וגם אחריות; גם שיפוט עצמאי וגם פיקוח ציבורי. אז למה שאהיה תמיד "ביביסט" אם דיברתי בערוץ 14, ו"אנרכיסט מרעיל" אם הופעתי בערוץ 12 או 13?
מה הלאה?
קראתי טוקבק למאמרו של משגב, חתום בשם "דן יוסף". אינני יודע אם זה שמו האמיתי, אבל הוא כתב שם דברים נכוחים: "אנחנו לא באמת צריכים להכיר את העובדות כדי לדעת ממקום עמוק שהשחיתות פושה בכל מקום. אנו חשים זאת בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך". והוא מוסיף - ברגע שתתחלף הממשלה, מה הלאה? איך נפטרים מן השחיתות ולא רק מחליפים שלטון?
פרופ' אסף מידניצילום: עמית שטראוסכחוקר ממשל ומשפט ומשפט ציבורי, אני מתחבר לשאיפתו למדינה מתוקנת, מבצעת, הוגנת. הוויכוח על זהות הממשלה חשוב, אך השאלה האמיתית היא איזו מערכת ממשל תבוא אחריה. בלי טיפול עומק בשירות הציבורי, בתרבות הניהולית, במנגנוני הביקורת ובקבלת ההחלטות - שום ממשלה לא תצליח.
אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד מהאמצע. הוא לא רך, לא מתמזלג ולא "יושב על הגדר". הוא פשוט המקום היחיד שבו אפשר לנהל מדינה.
פרופ' מידני, חוקר ממשל ומשפט ציבורי, האקדמית תל-אביב-יפו.
