1 צפייה בגלריה
האקר אילוסטרציה
האקר אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
תומר גנון, כתב "כלכליסט" שחשף את השימוש שעושה המשטרה בתוכנות פולשניות, לא זכה עדיין לערך משלו בוויקיפדיה. הערך עוד יגיע, חייב להגיע. גנון, שמעולם לא פגשתי אותו, חולל משהו שלא קורה לעיתים קרובות במקצוע: הוא פרסם סיפור שמשליך ישירות על חייהם של הקוראים שאותם הוא משרת, על חייה של החברה כולה; הוא שינה תודעה; אולי גם שינה מציאות. מכל הנאות המקצוע, ההנאה הגדולה ביותר היא לפרסם סיפור שמאלץ גדוד של פרצופים נפוחי סבר, פוליטיקאים, כוכבי פאנלים, צייצני רשת, לפרשן ולנתח. לכל אחד יש דעה; רק לו, לעיתונאי, יש ידיעה.
בעקבות הפרסומים ב"כלכליסט" קיימתי שיחות רקע עם שני קצינים בכירים במשטרה ועם שני מפכ"לים. כל אחד הכחיש את הסיפור בדרכו. אני לא חושב שמישהו מהם שיקר לי, בוודאי לא בזדון. הם הביטו על הפרשה מלמעלה, ממעוף הלשכה: אלה התוכנות שנרכשו; אלה המגבלות שהוטלו על השימוש בהן; אלה האישורים הנדרשים: מה הבעיה. אני הבטתי עליהן מלמטה, מגובה האמביציה של קצין חקירות, מתחושת הכוח שנותנת לו האפליקציה. בלעדיה הוא סנ"צ נידח בלהב 433, דמות אפורה מאחורי שולחן אפור בחדר החקירות; איתה הוא סופרמן. אפילו להשתמש בה לא חייבים - די שמתרברבים באוזני נחקר במה שהתוכנה יודעת לעולל.
פרקליטי בנימין נתניהו מנסים לרכוב על הגל הזה. כל גל נושא להם מזכרת (ומשכורת). אילו לא היו עושים זאת היינו אומרים שהם מועלים בתפקידם. אם זכויותיו של נתניהו כנאשם או כאזרח אכן נפגעו, הוא זכאי להגנה מבית המשפט - גם אם המחיר יהיה פגיעה קשה בתביעה. אבל לא נתניהו הוא הסיפור.
ייתכן שהיו תקלות, מודים עכשיו בכירי המשטרה. תקלות הן רק תקלות. אבל המדיניות בסדר, ההוראות בסדר, התוכנה בסדר. זה הכלל, והשאר פרטים. אסור לשפוך את התינוק עם מי האמבט.
אף פעם לא קראתי את עשרות הסעיפים הקטנים בחוזים עם חברות הטכנולוגיה. אני משער שגם אתם לא. הדחקתם את משפט המפתח ש"אם לא שילמת בעד המוצר, סימן שאתה המוצר"
מה שהם מתקשים להבין, וזה קורה להם שוב ושוב, ממפכ"ל למפכ"ל, משר לשר, הוא שהתקלות הן שמעצבות את אמון הציבור במשטרה. האמון בנוי מפרטים. כל אזרח והפשלה המשטרתית הקטנה שלו, או הפשלה הגדולה.
המוסד יכול לפעול בלי אמון ציבורי; השב"כ יכול לפעול בלי אמון ציבורי. שני הארגונים האלה יודעים להתכסות בהילה החשאית שעומדת לרשותם, כשצריך וכשלא צריך. המשטרה לא יכולה. הסקר האחרון שפורסם הציג ירידה תלולה של אמון הציבור היהודי במטרה, מאירועי חודש מאי ואילך, עד 20 ומשהו אחוז (אפשר היה למצוא חצי נחמה בעלייה הקטנה באמון במשטרה בציבור הערבי, תוצאה של המאמץ שמשקיע סגן השר יואב סגלוביץ ושמשקיעות הרשויות בלחימה בפשיעה המאורגנת. למרבה הצער, אין בינתיים ירידה במעשי רצח במסגרת נקמת דם).
(צילום: נויל האריס)

מבחינת המשטרה, פרשת פגסוס היא עוד פרט. לא כך מבחינת האזרח. היא מציפה בעיה שמטרידה מזה זמן את העולם המערבי כולו. רוב מכריע של אוכלוסיית העולם הזה, מילד עד זקן, גם אתם, הקוראים, גם אני, חתומים על חוזים עם חברות טכנולוגיה שמעמידים את המידע האינטימי ביותר שלנו לשימוש זרים.
אף פעם לא קראתי את עשרות הסעיפים הקטנים בחוזים האלה. אני משער שגם אתם, הקוראים, לא טרחתם. שמחתם בתוכנה המופלאה (באמת) שניתנה לכם, חינם אין כסף. הדחקתם את משפט המפתח שעומד מאחורי כל הטוב הזה: "אם לא שילמת בעד המוצר, סימן שאתה המוצר". אתה המוצר בפייסבוק, בטוויטר, בווייז, בגוגל, באינסטגרם. מכרת את נשמתך למארק צוקרברג (בטיקטוק מכרת אותה לסינים).
ועידת ידיעות אחרונות ו  - ynet  בנייני האומה ירושלים 2021נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקי
ממשלות בעולם הדמוקרטי מבינות את זה. הן מחפשות דרכים לרסן את ארבעת תאגידי הטכנולוגיה הגדולים מבלי לפגוע אנושות בחופש הביטוי. גם המשתמשים מתחילים להבין. פייסבוק איבדה החודש, לראשונה בתולדותיה, יותר משתמשים משצירפה. המשקיעים בבורסה בניו יורק הגיבו בהתאם: הם חתכו בתוך יומיים רבע משוויה.
בכמה מקרים נאסרו אנשים חפים מפשע ואולי אפילו נרצחו בעזרת תוכנת פגסוס. יותר אנשים התאבדו בגלל שימוש מופקר, נפשע, ברשת החברתית. הגילויים ב"כלכליסט" פתחו דיון חברתי חשוב מאוד על היחסים בין הטלפון החכם שלנו לחברות שאנחנו מארחים בתוכו. עם כל הכבוד לפגסוס ול-NSO, הדיון הזה חשוב לא פחות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com