חודשיים לפני 7 באוקטובר, תומר פרץ עמד מול פסגת האוורסט. הוא הגיע לבייס קאמפ, והרגיש שהוא ליטרלי בנקודה מאוד גבוהה בחיים: אמן בינלאומי מצליח שחי בלוס אנג'לס, מסתובב בעולם, מחפש את האנשים הכי משוגעים, חי איתם ויוצר בהשראתם. ברגע של התעלות הוא מתחיל לדבר אל ההר. "אמרתי לו, 'תשמע, מה הסיפור הבא? מה הדבר הבא? עשיתי כבר הכול, מה אתה מתכנן לי?", הוא נזכר. ההר לא ענה אבל ענן אפור הגיע מאי-שם וכיסה את הפסגה. "שיחתך חשובה לנו", רמז לו ההר, "אנא המתן".
חודשיים מאוחר יותר, אוקטובר 2023, פרץ נוחת בישראל עם שניים מהילדים שלו, רועי וזיו, לחופשה של שבועיים לרגל חתונה של קרובת משפחה. אחרי שערב קודם העביר בפגישת מחזור עם חברים שלו מהצבא על חוף ים בתל אביב, הוא מתעורר ב-7 באוקטובר, כמו לא מעט ישראלים, לקול אזעקה. שלושתם רצים לממ"ד, שם הוא מנסה להסביר לילדים ש"גדלו בצמר גפן עטוף בצמר גפן", מה זה לעזאזל טרוריסט.
20 שנה עברו מאז השתחרר מהשירות שלו כקצין קרבי, שירות שבעקבותיו אובחן כהלום קרב, אבל עכשיו כל מה שהוא חושב עליו זה איך הוא נכנס פנימה. טלפונים לחברים שלו מהצבא לא נענו - כולם כבר הוקפצו. רק בערב הוא הצליח להשיג מישהו - היחיד שענה לטלפון היה נתן סבג, חבר ילדות מירושלים שהתנדב בזק"א. פרץ מיהר לעיר קודשנו, הפקיד את הילדים אצל המשפחה של אשתו, ליטל, הודיע לה שהוא הולך לסייע בחלוקת מזון - ולמחרת בבוקר עלה על רכב של זק"א. תוך פחות משעתיים הוא מצא את עצמו בלב זירות הטבח, במתחם הנובה ובקיבוץ בארי.
הנטייה הטבעית של בנאדם טראומטי היא להתרחק משדה הקרב, לא להיכנס לתוכו בשיגעון.
"אני מגיע ממשפחה שחלקם עדיין בתחומי הביטחון. אני מגיע מחברה שבה קופצים לאש, לא משנה אם יש לך יד או אין לך יד, לא משנה מה הנכות שלך, מנטלית או פיזית, אתה פשוט קופץ. מה תגיד, 'אוי סליחה, אני לא יכול, אני הלום קרב?'. מי בכלל חשב על זה?".
מה חשבת שתעשה?
"לתת סנדוויצ'ים לחיילים, לנהוג ברכב, כל דבר שיכול לעזור. כשהם באו לאסוף אותי עוד חשבתי, 'בסדר, הם לא כאלה משוגעים שייתנו לי עכשיו לעשות משהו שהם עושים'. הם מנוסים, יש להם תעודת מתנדב. הם עברו קורס. מי אני? לא הייתי פה אלף וחצי שנים. לא חשבתי שתוך שעה ושלושת רבעי מהרגע שנכנסתי לאוטו אני אמצא את עצמי מרים חלקי גופות".
"לא חשבתי שתוך שעה מהרגע שנכנסתי לאוטו אמצא את עצמי מרים חלקי גופות". זק"א באתר הטבח בבארי
(צילום: דוברות זק"א)
לא פחדת למות?
"לא באמת היתה לי שנייה לחשוב. והטראומה שלי מהצבא היא לא פחד ממוות, אף פעם לא היה לי סיוטים מיריות או פגזים או דברים כאלה. הטראומה שלי מתנקזת בגילט, באשמה".
ברגע שפרץ נכנס לקיבוץ בארי הוא עושה משהו שלא אופייני לדור שלו, ומתחיל לצלם. "עשיתי וידאו של 40 גופות וישר העליתי לאינסטגרם וליוטיוב", הוא משחזר. "זה היה שלב שכבר הייתי מאוד מקורקע. לא הבנתי איך זה הגיוני שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים ואף אחד פה לא מצלם. שנייה רגע, אז אנחנו הולכים להרים את כל הדבר הזה ואף אחד לא הולך לראות מה קרה פה?
"פאק איט, על הזין שלי. אני פותח מצלמה. קיבלתי צעקות. הלידרים של זק"א כמעט העיפו אותי משם. אני גם לא נראה כמוהם, עם הפאות ו'לשם החסד'. אני מכוסה קעקועים. הייתי עוף מאוד מוזר ביניהם אבל זה גרם לי לעבוד יותר קשה, להוכיח את עצמי. קפצתי על כל גופה. לא מגעיל אותי, לא מקיא עכשיו, לא מתעלף, לא צריך הפסקה. מצלם עם הטלפון וגם קופץ מאחד לאחד".
תוך עשר דקות צברו הסירטונים של פרץ מיליוני צפיות - ואז התחילו לזרום אליו גם ההודעות. "הפלאפון שלי קרס בקטע מטורף מהודעות ממשפחות של נעדרים", הוא מסביר, "ופתאום נכנסתי לאיזשהו טרנס שנמשך כמה ימים, כשתוך כדי העבודה הייתי עולה למשאיות של הגופות. בכל משאית היו בין 30 ל-50 גופות והייתי פותח את הרוכסן של הפרצוף, מצלם ובודק, אנשים שלחו לי פספורטים ותעודות זהות של אנשים שנעדרו להם. כמובן שעשיתי את זה באופן פרטי, החבר'ה מזק"א לא כל כך ידעו על זה חוץ ממישהו אחד שעזר לי".
"פתאום נכנסתי לאיזשהו טרנס שנמשך כמה ימים". יצירתו של תומר פרץ, Tree of Life (2025)
(צילום: באדיבות המרואיין)
איך היה המפגש עם הבנים שלך אחר כך?
"כל לילה חזרתי הביתה, ברוב הפעמים הילדים כבר ישנו. רועי גילה מה אני עושה דרך חברים שלו בקהילה. בשלב מסוים התחילו להגיע אלינו הביתה בלוס אנג'לס חבילות ושוקולדות מכל מיני אנשים, פתאום ליטל גילתה שאני אוסף גופות, והאמת היא שהיא מאוד התעצבנה עליי.
"היא עברה איתי טריגרים מאוד קשים ופלאשבקים מאוד קשים עוד מהצבא. אני יכול להגיד לך שבשנים שלפני 7 באוקטובר, היא התמודדה עם דברים שאנשים לא חלמו עליהם, ומבחינתה זה עכשיו לחזור אחורה. 'זרקת את הילדים אצל ההורים שלי והחלטת שאתה רמבו, ותודה רבה לך. זיינת לנו את החיים'. ככה היא ראתה את זה, ואני כמובן באותו רגע רב איתה. לא רק היא - הרבה אנשים קרובים אליי מאוד, שהכירו את האתגרים שלי בתור הלום קרב, מאוד כעסו עליי".
מבחינתם זו נסיגה.
"כן. כי ממש השתחררתי מזה בשנים האחרונות, בין הקורונה ל-2023 היו לי כמה שנים בלי סיוטים, בלי חרדה, בלי טריגרים. ממש טיפלתי בעצמי, הגעתי למקומות מאוד טובים כלכלית, משפחתית, חברתית, מקצועית. ראיתי כל מטפל אפשרי בעולם, נסעתי לפגוש את הזקן הסיני בפאקינג סין. עשיתי כל טקס אפשרי, ניסיתי כל תרופה אפשרית. מהוליסטי ועד רפואי, אייוואסקות, שיקומים. ניסיתי את כל מה שבתפריט, חפרתי הכי עמוק שיש במשך כמעט 20 שנה ובאמת זה עבד.
ואז צצה תחושת האשמה שתוך שתי דקות שולחת אותך לזירת הקרב.
"בדיוק".
"פשוט ללכת כמה שיותר רחוק, לברוח ולא לחזור"
יום אחרי שהשתחרר מצה"ל, פרץ כבר היה על מטוס לדרום אמריקה. ילד ככה-ככה ירושלים, שגדל במשפחה דתית-לאומית, אוהד בית"ר, "אפילו מהצד היותר חוליגני, עם המון הלוך וחזור בין החילוניות לדת", הוא חושף, "אבא שלי תלמיד ישיבה עד היום".
"ניסיתי להבין איך אני מסדר לעצמי לצייר כל החיים, בלי להפסיק". תומר פרץ
(צילום: Kalia Gisele Littman)
אחרי ארבע שנות שירות צבאי בשיא תקופת האינתיפאדה השנייה, מתוכן אחת בקבע, פרץ עלה על מטוס עם כרטיס לכיוון אחד. תקרית שבה היה מעורב באחד הקרבות בג'נין, ובמהלכה נהרג אחד מחייליו, דייויד סולומונוב ז"ל, לצד הפעילות האינטנסיבית בעזה ובשטחים, הותירה אותו בפוסט-טראומה עמוקה. "לא ידעתי לאן אני נוסע", הוא נזכר, "פשוט ללכת כמה שיותר רחוק, לברוח ולא לחזור". בהוסטלים בדרום אמריקה הוא התביית על שיטה - לינה תמורת ציורי קיר. במשך עשרה חודשים הוא חזר אל התחביב שלו מימי בית הספר, בימים בהם ניתב את הקשב הבלתי-יציב שלו לקשקושים במחברת ואז לגרפיטי ברחובות ירושלים. כשהגיע ללוס אנג'לס, הדבר הראשון שעשה היה לקנות קנבסים ולנסות להבין "איך אני מסדר לעצמי לצייר כל החיים, בלי להפסיק".
כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שהכיר את ליטל, ירושלמית, הקים איתה משפחה וביסס את מעמדו כאמן (לאורך השנים הציג סדרת תערוכות יחיד בלוס אנג'לס, ובהן Unbreakable, שהוקדשה לחיילי צה"ל) - הגיע סיבוב הפרסה של 7 באוקטובר. בדיעבד, מתברר, עד כמה שזה יישמע הזוי, זאת הייתה נקודת מפנה חיובית בחייו, כזו שהפכה אותו מאדם שבורח מבשורה לאדם שמקיים איתה יחסי חברות עמוקים. אלא שזה לא קרה מיד, כמובן. בשביל לעלות צריך לפגוש חזיתית איזו תחתית.
"הייתי עושה את זה גם עוד 30 פעם, כולל בארי". תומר פרץ
(צילום: Kalia Gisele Littman)
"העשייה שלי ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו כללה את הדברים הכי טובים שעשיתי והחלטות הכי נכונות שלקחתי בחיים שלי. הייתי עושה את זה גם עוד 30 פעם. כולל בארי. את זה אני כמובן אומר בדיעבד. אם היית שואלת אותי בחצי שנה הראשונה הייתי אומר לך 'תירי בי'. הייתי מת-מהלך.
"בחצי שנה הזאת איבדתי את כל מה שהיה לי בחיים. איבדתי הכול. איבדתי שותף עסקי, איבדתי מנהל, איבדתי ייצוג של גלריות, איבדתי קריירה שלמה, איבדתי את כל הכסף שלי, איבדתי את כל החסכונות. בחצי שנה הזאת התרחקתי מאשתי, התרחקתי מהילדים, איבדתי חברים, איבדתי את כל מה שהיה לי. הייתי פוסט-טראומטי, ובנאדם בפוסט-טראומה, במצבים הקשים שלו, מאבד את האנשים שהכי אוהבים אותו ושהוא הכי אוהב. זאת הפגיעת-הדף של פוסט-טראומה, היא פוגעת באנשים הכי קרובים אליך".
זה קרה כתגובה ישירה למה שחווית ב-7 באוקטובר, או שזה גם העלה שאריות מהצבא שלא טיפלת בהן?
"בעיקר שאריות מהצבא. חזרו לי פלאשבקים שהיו לי שנה-שנתיים אחרי שהשתחררתי. וגם 7 באוקטובר עצמו גרם לפגיעה כלכלית מאוד רצינית בקריירה שלי. הרבה אנשים התנתקו ממני ולא יכולתי לתחזק מערכות יחסים עסקיות בגלל העולם החדש הזה שנכנסתי אליו. גם לא הייתה לי שום מוטיבציה לעשות את זה".
"חזרו לי פלאשבקים שהיו לי שנה-שנתיים אחרי שהשתחררתי". יצירתו של תומר פרץ, The Bride, מתוך The 8 Project Gallery
(צילום: באדיבות המרואיין)
המנהל פשוט עוזב אותך כי אתה ישראלי?
"עד היום אני לא יודע, האמת. אף פעם לא דיברתי איתו ואני גם לא מעוניין. זה לא מסקרן אותי כל כך. הוא פשוט הפסיק לענות לי. התבטלו לי פרויקטים. גלריות שהייתי מציג בהן הורידו את העבודות שלי מהקירות. לא קיבלתי הודעה, גיליתי בדיעבד שהעבודות שלי בכלל לא על הקירות ואין מכירות. לא קורה כלום, לא נכנס כסף. אבל העניין הוא שזה גם לא היה אכפת לי באותו רגע. הכול איבד את המשמעות שלו. אני סובל מהאבידה הזאת עד היום, אבל אני שלם איפה שאני. אני לא רוצה להחזיר את זה. אני בונה חיים חדשים יחד עם 7 באוקטובר ויחד עם הצבא".
"ביום השמיני התחלנו לחיות"
נקודת המפנה הגיעה מתוך היכרות עם שורדת נובה שאיבדה את אביה וחיה בלוס אנג'לס. היא יצרה עם פרץ קשר כשעוד נחשב לנעדר והוא הסתובב בקיבוצים, והקשר המשיך גם אחרי שחזר לארצות הברית. גופתו של אביה נמצאה זמן מה לאחר מכן, והיא ושורדים אחרים הגיעו אל הסטודיו של פרץ.
"דיברנו, ולפגישה הבאה הגיעו איתה עוד אנשים, ועוד אנשים. בשלב הזה הייתי שבור לחלוטין, הייתי רק בסטודיו, לא יצאתי ממנו. ופליטים של 7 באוקטובר התחילו להגיע אליי", הוא מספר. "מפונים, שורדי נובה, שורדי קיבוצים. והיינו יוצרים ביחד. כולנו הרגשנו אותו הדבר, שאנחנו לא רוצים לשבת ליד שולחן עכשיו ולדבר על משהו שהוא לא מה שעברנו. היה הרבה בכי, הרבה כאב".
"הייתי שבור לחלוטין, לא יצאתי מהסטודיו". Free Our Hostages, יצירתו של תומר פרץ
(צילום: באדיבות תומר פרץ)
כשהתחילו להגיע פניות מאנשים שפרץ לא הכיר, הוא התחיל לארגן את הפעילות בסטודיו לפורמט יותר מסודר. לקבל שורדים בקבוצה, לקבוע להם שעות, להכין להם משהו ספציפי, לחשוב על קונספט. הוא היה פורש קנבס על הקיר או על הרצפה, וקבוצה של בין עשרה ל-20 איש היו מציירים יחד, ותוך כדי זה מתחילים בשיחה.
"ואלה אנשים שלא מתעסקים באומנות, אז גם היצירה שלהם הייתה מאוד נאיבית", הוא מאבחן, "וברמה הטכנית מאוד נהניתי מזה שהם מציירים משהו שהוא נראה כמו ציור קשקוש-בלבוש של ילד בן ארבע, ואז אני מכניס איזשהו אלמנט ריאליסטי יחד עם זה, ואז אתה רואה אוסף של אלמנטים על ציור שמספר סיפור. העניין הוא שנגמר לי הכסף. לא יכולתי להמשיך לממן את זה".
בצר לו החליט פרץ לפתוח עמותה שהמשאבים שהיא תגייס יסבסדו באופן מלא את הטיסות והמגורים לשורדים. הוא קרא לה "פרויקט 8", כי "בריאת העולם נמשכה שבעה ימים, וביום השמיני התחלנו לחיות". בסטודיו שלו עברו חטופים, מילואימניקים, סדירניקים, ילדים, משפחות שכולות, "הכול. ובשלב מסוים התחילה להציק לי השאלה מה קורה לאנשים האלה הלאה?", הוא מספר, "אחרי שהם היו פה ופרקו, והכול אחלה, עכשיו הם חוזרים לבתים שלהם הם מתמודדים עם הלילות, כשהכול חוזר".
התהייה הזו הביאה את פרץ לשינוי שיטת העבודה. במקום לעבוד עם קבוצות, הוא החליט לעבוד עם אדם אחד במשך שלושה חודשים, וככה נולד פרויקט הרזידנסי. "כשהגעתי ללוס אנג'לס, אחרי שנתיים-שלוש הקמתי חברת שיווק שהעסקתי בה 60 טלפנים שהיו עושים מכירות בטלפון. את הטלפנים האלה הבאתי מפרויקט ממשלתי שנקרא Plan C. זאת תוכנית לאנשים שיוצאים מהכלא, 'שיקום פתוח'. הם יוצאים לעבוד מתשע עד חמש וחוזרים לבית סגור כדי לשלב אותם בהדרגה בחברה.
"זה אומר שעבדתי הרבה עם רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, למדתי המון על 'אלכוהוליסטים אנונימיים'. אם היו חסרים לי טלפנים, הייתי מביא אנשים שהיו עושים קראק באמצע הרחוב. היינו מכניסים אותם, מקלחים אותם, מחכים כמה דקות שהסטלה תרד להם ושמים אותם על הטלפון. נשבע לך. הייתי נוסע ברחובות ומחפש את ההומלס הכי שבור והכי גמור, כי הם היו הטלפנים הכי טובים".
למה?
כי הם יעשו הכול בשביל עשרה דולר. המון שנים התנהלתי ככה וצברתי המון ידע באיך לראות את הבן אדם שמעבר, אבל גם לא לחבק אותו יותר מדי. גם לדעת איך לשים אותו במקום. כי בן אדם שרוצה להשתקם, אם אתה כל הזמן מחבק אותו - אתה תאבד אותו. אתה חייב לדעת לשלוט עליו באיזושהי צורה, ושהוא ירגיש שהוא לא יכול לאכזב אותך גם. זו מערכת יחסים מאוד מיוחדת. ואת מערכת היחסים הזאת הבאתי לרזידנסי. הבאתי מטפלים לראות שאני לא עושה איזה שטות, והם תמיד היו יוצאים בשוק מהתוצאה".
אתה מתמקד באנשים מסוימים?
"במילואימניקים עם משפחות, עם ילדים ונשים".
"רוב המשאבים צריכים להיות מושקעים בנשים, הן אלו שיחזיקו את כולנו". תומר פרץ לצד יצירתו, Funeral (2011)
(צילום: באדיבות המרואיין)
איתם אתה הכי מזדהה?
"שם אני מצליח לראות את האישה שלא ראיתי אצלי. יש הרבה הפקת לקחי-חיים. אני חושב שהאישה היא המטפל הכי חשוב, והראשון שצריך ללכת לטיפולים. לפני הנפגע, אגב. כי היא איתו כל היום, ואם היא תקבל את הכלים איך להתנהל איתו - נצליח לשמור על הרבה שלום-בית פה ועל הרבה זוגות והרבה משפחות, וזה גם יגיע לילדים. אני חושב שרוב המשאבים צריכים להיות מושקעים בנשים כי הן אלו שיחזיקו את כולנו".
זה קצת טריקי, כי אתה עלול להפוך את האישה למטפלת שלו.
"אבל היא המטפלת שלו! מי מחזיקה אותו כשהוא מקיא או שיש לו פלאשבקים? הפסיכולוגית שרואה אותו פעם-פעמיים בשבוע בזום? מי מכינה לו לאכול? מי עונה לו לטלפון? מי רואה אותו בוכה כשהוא חוזר מלהיות רמבו? מי רואה אותו שבור לחתיכות כל היום ומלטפת אותו על הרצפה ומנסה רגע שהוא יקום? היא המטפלת שלו, היא הכול שלו. מה זאת אומרת? היא כל עולמו. אם היא לא תקבל את הכלים, גם היא תתרסק".
מה עובר עליך בתקופה הזאת?
"מצד אחד אני עושה את הדבר הכי מדהים בעולם: אני מצייר, עושה אמנות, הרמנו תערוכה מכל מה שיצרנו ביחד בסטודיו במשך שנה. העבודות שלהם הוצגו במוזיאון. העולם המקצועי שלי מאוד התפתח, ולכיוון אחר לגמרי. מצד שני, כל מי שהיה קונה ממני אמנות לפני 7 באוקטובר - נעלם. כל מי שקונה ממני אמנות, קונה ממני מאז ה-7".
" כל מי שהיה קונה ממני אמנות לפני 7 באוקטובר - נעלם". תומר פרץ ושרון אוסבורן בתערוכתו, Art Will S8t You Free
(צילום: Linda Kasian Photography)
איך אתה מנהל את הטראומה?
"אני חושב שהגעתי ל-7 באוקטובר כמטופל מספר אחד", הוא צוחק, "זה מאוד קשה כלכלית להחליף קליינטורה ובייס של אספנים ובייס של גלריות שבנית במשך 20 שנה. אני עדיין אוסף שברים ברמה האישית, גם חברתית אני מנותק, כי אני מאוד מפוקס על משהו אחד. ויתרתי על המון דברים. אבל אני כבר שנה וחצי אחרי במקום הנפשי הכי טוב שהייתי בו בחיים שלי. נרדם בשנייה. ישן טוב בלילה. לא חולם על שום דבר. לא משתמש בשום Substance לעבודה. אני מרגיש מאוד טוב עם עצמי.
"אני חושב שאני עושה את הדבר הכי מדהים בעולם, אבל זה בא עם הרבה הקרבה. אני חווה כרגע פרידה מאשתי, שלא יכלה להצטרף למסע הזה. אין לי שום טענה אליה, אני לא מכיר שום בן אדם שכן יכול. אני מוחא לה כפיים שהיא בכלל הגיעה עד הלום, לא יודע איך היא עשתה את זה. תמיד נסעתי כמה שיותר רחוק והיא הייתה מחכה בבית לגנוב הזה, שיחזור עם איזה סיפור מטומטם אחרי שהיא הייתה לבד שבועיים-שלושה בבית, ואז הוא גם נתקע בסטודיו במשך שלושה חודשים ליצור על הבן אדם".
אתה חושב שאם לליטל היו כלים אז משהו במערכת היחסים שלכם היה נראה אחרת?
"אני לא יודע לענות על זה. אני לא מאשים אותה. אני כן יודע להגיד שאני רואה את זה אצל זוגות אחרים, כי אני מצליח לראות זוגיות. אני מצליח לראות את הנשים. זה הדבר הכי חשוב בכל הסאגה הזאת. וכשמשהו טוב קורה ביניהם, משהו טוב גם קורה עם הילדים. הם צריכים לראות את ההורים שלהם חזקים ביחד".
"לא מתעסק בהסברה, מתרכז בלטפל בעצמנו"
בשבוע האחרון פרץ סיים את העבודה הראשונה שלו בישראל - ציור קיר יפהפה של שני החטופים, אורי דנינו והירש גולדברג-פולין, ששהו יחד ולאחר מכן גם נרצחו במנהרות החמאס. שניהם לבושים בחולצות קבוצות הכדורגל האהובות עליהם, הראשון בחולצה של בית"ר ירושלים והשני של הפועל ירושלים. הם חבוקים מול היציעים של טדי, ללמדנו שאפילו אוהדים של קבוצות שמטפחות יריבות עמוקה למדו להסתדר, אז אין סיבה ששאר העם לא יצליח.
"יהיו אנשים שכנראה זה לא יעשה להם נעים בעין". תומר פרץ לצד ציור הקיר שצייר לזכרם של הירש גולדברג פולין ואורי דנינו בירושלים
(צילום: דוברות עיריית ירושלים)
"יהיו אנשים שכנראה זה לא יעשה להם נעים בעין", הוא מאבחן, "אבל אין מה לעשות. הפוקוס היום צריך להיות על לחזק את החיבור שלנו בינינו לבין עצמנו ופחות להתייחס לאיך אנשים מבחוץ רואים אותנו. אני אצטרף לאחים שלי ולאחיות שלי, No Matter What, בעיניים עצומות, אבל אני מתרכז בלטפל בעצמנו. כל האנטישמיות הזאת, זה מזיז לי את הביצה. לא מתעסק בהסברה, אם קוראים לי 'רוצח תינוקות' ברחוב, אני כזה 'צודק'".
זרקו אבנים וניפצו לך חלונות בסטודיו שלך בלוס אנג'לס.
"פרצו לי את הסטודיו שש פעמים. גם רשמו לי Free Palestine על החלונות ובאו לאיים עליי. הגיעו אליי יום אחד שני אנשים ושאלו אם אני תומר פרץ, היה עליי נשק אז הרגשתי מוגן ואמרתי 'כן', אחד מהם זרק משהו על תינוקות בעזה ואמר לי שאנחנו עוד ניפגש. אמרתי 'למה 'עוד ניפגש'? בוא ניפגש עכשיו!'.
"בשנה וחצי הראשונות נקלעתי להמון בעיות כי הייתי מאוד קולני, יצא לי גם פעמיים לריב מכות מחוץ לסטודיו עם מפגינים, אבל זה כבר כמעט לא קורה. אני מסתובב עם נשק עליי, בפומבי. בתלונה השישית שהגשתי אחרי שפרצו לי לסטודיו, אמרתי לשריף בצורה מאוד פשוטה, 'תתכונן, בפעם הבאה שזה קורה, אני יורה בכל בן אדם שמתקרב'. נגמר הסיפור. השריף הוא יהודי והוא איש סבבה, הוא הבין".
"הפוקוס היום צריך להיות על לחזק את החיבור שלנו בינינו". תומר פרץ
(צילום: באדיבות המרואיין)
אז הפכת לבן אדם אחר?
"אני לא חושב. גם לפני 7 באוקטובר הייתי נוסע למקסיקו ולהודו ומחפש אנשים מוזרים, עם סיפורים הזויים, כל מיני אנשים שמתעסקים בדברים לא-חוקיים, והייתי חי איתם שבוע, שבועיים, שלושה ומספר את הסיפור שלי איתם. פשוט יוצר עליהם. אז פעם זה היה במקסיקו, בהודו, בנפאל או בבוטאן, ועכשיו זה בישראל. המשיכה שלי לסיפורים אחרים עדיין קיימת וחלקם מדברים גם על טראומות. ההבדל היחיד בין מה שהיה לפני 7 באוקטובר לעכשיו, זה שהיום אני משתמש בכל המשאבים שלי לעזרה לאנשים. מה שכן, עכשיו קצת קשה למצוא סיפור מרגש כי כבר קשה לי להתרגש. כבר אין הרבה דברים שמצליחים להפתיע אותי".
