יואב יקר לי מאד. קראתי את הדברים שכתבת, ולא יכולתי שלא לחשוב על החודשים שבהם נשאת בתוכך את ההחלטה הזאת. אני מכיר אותך מספיק שנים כדי לדעת שלא קמת בוקר אחד והחלטת להצטרף לרע״מ. התלבטת, שקלת, שאלת את עצמך שאלות קשות, ובעיקר ידעת היטב מה המחיר שאתה עלול לשלם. בשיחותינו אמרתי לך שהמהלך הזה טומן בחובו סיכונים רבים אבל גם תקוות גדולות.
עבאס וסגלוביץ' בריצה משותפת
(צילום: אביהו שפירא )
ואז אמר לי חבר ששמע על החלטתך משפט שנשאר איתי: "יואב הוא הרצל של התקופה".
זו הרי אמירה כמעט מופרכת בגודלה. אבל ככל שאני חושב עליה, הבנתי שיש בה משהו עמוק. הרצל לא הסתפק בתיאור המציאות שהייתה לפניו. הוא העז לדמיין מציאות אחרת. וגם אתה, בדרכך, אומר היום: אני מסרב לקבל את קווי הגבול שסימנו עבורנו. אני מסרב להאמין שיהודים וערבים בישראל נידונו לעמוד משני עברי המתרס לעולם. אני רוצה לבדוק אם אפשר אחרת. יכול להיות שתטעה.
יכול להיות שתיפגע, יכול להיות שהגשר שאתה מבקש להניח ירעד תחת רגליך.
אבל מי שאינו מוכן לעלות על גשר מתנדנד, לעולם לא יידע אם אפשר להגיע אל הגדה השנייה.
אני מכיר אותך יואב הקצין, המפקד, ניצב המשטרה, איש הציבור, פוליטיקאי ובעיקר חבר. אבל לפני כל אלה אני מכיר את יואב האדם. אדם שאכפת לו מהמדינה הזאת עד כאב. ולכן אני יודע שהצעד שאתה עושה היום אינו נובע מחולשה, מתמימות או מחיפוש אחר כיסא. הוא נובע מאמונה עמוקה שאפשר וצריך לנסות לתקן.
לא חייבים להסכים איתך כדי להעריך את גודל המעשה. מנהיגות איננה רק לדעת ללכת בראש המחנה. לפעמים מנהיגות היא דווקא לצאת לרגע מן המחנה, ללכת למקום שאיש עדיין לא סימן בו דרך, ולהגיד לאחרים: בואו נבדוק אם אפשר לעבור מכאן.
אהבתי שבחרת לסיים את דבריך בשורה של רחל:
"מי אתה? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?" אתה מושיט היום יד, יואב. אינני יודע מי יתפוס אותה.
אינני יודע כמה מכות היא תחטוף בדרך ואינני יודע אם החזון שאתה ומנסור מבקשים לבנות יעמוד בכל המבחנים שעוד נכונו לו. אבל אני יודע דבר אחד: צריך הרבה מאוד אומץ כדי להושיט יד דווקא במקום שבו התרגלנו לקפוץ אגרוף.
חברי כאח לי, אני מאחל לך שהתקוות הגדולות הטמונות במהלך הזה יגברו על הסיכונים הרבים שבו. שמור על עצמך, שמור על האמת שלך, ואל תאבד בדרך את אותו יואב שאני מכיר ואוהב ציוני, ישראלי, איש של עשייה, ובעיקר אדם שמאמין שהמדינה הזאת יכולה להיות טובה יותר.
ואולי יום אחד, כשנסתכל לאחור, נגלה שהגשר שנראה היום רעוע, מסוכן וכמעט בלתי אפשרי היה המקום שבו התחיל להיבנות משהו חדש.
יואב יקר אסיים את מילותי אליך דווקא מהמקורות, נמצאים אנו בימי הסליחות ערב ראש השנה מהדהדת בי תפילתו של שליח הציבור, רגע לפני שהוא ניגש לעמוד לפני הקהל:
"הנני העני ממעש, נרעש ונפחד… באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני, ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך".
דב איכנולדצילום: יאיר שגיאיש משהו במילים האלה שמתאים כל כך לרגע שאתה עומד בו היום. כי שליחות אמיתית אינה מתחילה בתחושה של "אני ראוי". היא מתחילה בענווה. בהבנת גודל האחריות. בידיעה שאתה נושא איתך לא רק את עצמך, אלא תקוות של אנשים רבים וגם את החששות, הספקות והפחדים שלהם.
"היה נא מצליח דרכי, אשר אנכי הולך ועומד לבקש רחמים עלי ועל שולחי". זו תפילתי אליך היום, חברי כאח לי.
בחרת להיות שליח בדרך חדשה, לא סלולה, אולי אפילו מסוכנת. לקחת על עצמך שליחות שיש בה סיכונים רבים, אבל גם תקווה גדולה מאוד.
"היה נא מצליח דרכך". מי ייתן ותהיה שליח נאמן לערכים שאתה מאמין בהם, למדינת ישראל שאתה אוהב, ולעתיד המשותף שאתה מבקש לברוא כאן.
צא לדרך, אחי. נרעש אולי, אבל לא נפחד. היה נא מצליח דרכך. גאה באומץ שלך, אחי. לך בדרכך
