כשמדינה שלמה קמה בבוקר לגלות שעידית סילמן ונפתלי בנט כבר לא, מתנגדי הממשלה קיבלו אותה בחיבוק חם ותומכיה יצאו נחרצות נגדה בטענה שמדובר בבגידה פוליטית. אבל אף אחד לא היה מופתע. בכל זאת, מתרגלים להכל. ח"כ סילמן היא בסך הכל עוד סימפטום של מגפה פוליטית חדשה: מגפת העריקים. פוליטיקאים זזו בין מפלגות מאז ומעולם, וזה לא בהכרח היה רע. מותר לחפש את הפלטפורמה הטובה ביותר להגשים בה את שאיפותייך וערכייך. אבל המשבר השלטוני האחרון הביא את תופעת העריקים לכדי אבסורד.
יועז הנדל וצביקה האוזר המציאו את "תקווה חדשה" כשערקו מהמפלגה של בוגי יעלון, כיוון שלא רצו להקים בזמנו ממשלה בשיתוף הרשימה המשותפת. שניהם אנשים ששוריינו במפלגה שמעולם לא התמודדה עצמאית, אלא התחברה בכלל עם כחול לבן. גם שם היו מגוון עריקים - גדי יברקן עבר לליכוד, רם שפע התחבא בחניון בשביל להפיל את ממשלת הרוטציה ועבר למפלגת העבודה, וכחול לבן עצמה קלטה פליטים מיש עתיד. אם מאוד רוצים - אפשר להרחיק עד אורלי לוי-אבקסיס, שהקימה מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, התאחדה עם העבודה, שהתאחדה מצידה עם מרצ, אבל בסוף חתכה לליכוד. ובישראל ביתנו? אלי אבידר הכריז על סיעת יחיד רק כי לא קיבל את המינוי שבו חשק.
התרבות הפוליטית הזו, שנולדה בגלל פלונטר, עברה מזמן ממציאות של בדיעבד למציאות של מלכתחילה. קצת כמו קבוצת כדורגל שרוכשת שחקנים - הנציגים הפוליטיים הם בסך הכל רכישות, נכסים שאפשר לגייס. אם לפני שנתיים ראש ממשלה חליפי היה מושג שעוד גלגלנו על הלשון וניסינו להבין את משמעותו, היום רוטציה היא ברירת מחדל במסגרת משחקי החברה של ממשלת ישראל. כל מי שיצליח להחזיק קואליציה מוזמן - לא משנה מה ניסיונו, כישוריו או יכולותיו. זהו מצב שמביא את כללי המשחק הפוליטיים לכדי אבסורד - ולא משנה מי המחנה שמרוויח מכך באופן רגעי.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet כיום, רוב מוחלט של המפלגות מלהקות את חבריהן ללא פריימריז, כך שעתידו הפוליטי של כל חבר כנסת תלוי ביחסים שלו עם ראש המפלגה, או לחילופין - ליחסי הסחר-מכר שלו עם ראשי מפלגה אחרים. חלק מאוד גדול מאותם חברי כנסת יכולים בקלות למצוא לעצמם בית פוליטי בשבע מפלגות שונות, כיוון שתפיסת עולמם איננה מוחלטת. הם יקראו לעצמם "מרכז פוליטי", אבל בעצם הזהות הפוליטית שלהם משתנה על פי הלכי רוח. הם אנשים טובים שבעד מה שטוב ונגד מה שרע, אבל קשה לתת בהם סימנים אידיאולוגיים ממשיים. חוץ מקצה ימני וקצה שמאלי, מרכז הקשת הפוליטית הוא ערב רב.
הבעיה היא לא ברעיון הפוליטי של מרכז, אפילו לא ביכולת ההתניידות של ח"כים או במדיניות של שריונים. בסוף - מדובר בתרבות פוליטית, וכמו כל תרבות - היא תוצר של מגוון נסיבות, והיא מוכתבת מלמטה ללמעלה. לכן גם חקיקה אגרסיבית, למשל, לא תועיל כאן. השאלה היא מה הנורמה שהציבור מוכן לקבל, ועד כמה הזיכרון שלו קצר. ייתכן שהתקיעות הפוליטית שאליה נקלענו היא קצת ימי הביניים של הפוליטיקה הישראלית. מצב זמני של תרדמה, תקופת מעבר בין עידן משמעותי אחד לעידן חדש אחר, שלא ברור מה הוא צופן בחובו.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
