שרה לין מילגרם וירון לישצ’ינסקי נרצחו בלב בירת ארצות הברית. לא בלחימה, לא בגלל דעותיהם, לא בגלל מעשיהם. הם נרצחו פשוט כי היו יהודים.
מאז השבעה באוקטובר, ישנה התפרצות חסרת תקדים של אנטישמיות — מילולית, פיזית, תקשורתית, מוסדית – כלפי ישראל, כלפי יהודים. מקרי רצח, תקיפות אלימות ובכלל זה אונס, השפלות ונידוי שמטרתן ברורה: לפגוע ביהודים על רקע היותם יהודים. לייתר את זכות הקיום שלנו.
בשעות האחרונות נתבקשתי להתראיין לתקשורת הזרה. תחושת הזעם, ההפקרה וחוסר האונים גברה על הלב השבור ובחרתי להדהד את המסר הזה. שוב ושוב עלתה אותה שאלה, בוריאציות שונות: "הרצח קשור, לדעתך, למלחמה הנמשכת בעזה...?"
והתשובה שלי חדה וברורה: לרצח הזה אין הקשר. אין קונטקסט. רק שנאה.
יש רק סבטקסט. סבטקסט שמהדהד — האם ייתכן שהקורבנות הביאו את זה על עצמם?
שרה וירון לא "שילמו את המחיר" של מדיניות שלא היה להם שום חלק בעיצובה. הם נרצחו כי היו יהודים, שנשאו את זהותם בגאווה. והרוצח, ככל הנראה, הרים את נשקו כשהוא נישא על גלי השנאה שמציפים את הרשתות, את הקמפוסים, את התקשורת הבינלאומית — ובעיקר, את שתיקת ההנהגה העולמית שמאפשרת לכל זה להתרחש, בשם ה"פוליטיקלי קורקט" שמצדיק שנאה ואלימות בשם חופש הביטוי.
איזו עוד קבוצה דתית או לאומית נדרשת להסתיר את סממניה בחו"ל
איזו עוד קבוצה דתית או לאומית נדרשת להסתיר את סממניה בחו"ל – שפה, כיפה, מגן דוד –פן תסמן כמטרה? למי עוד יש כינוי עם שם מזוייף שאינו נשמע יהודי כדי שאפליקציות שירותי המוניות לא יסרבו להסיע אותם או יפגעו בהם באופן כלשהו? איזה עוד אם צורחת על ילדיה שלא ידברו בשפתם ברחוב באירופה? אני זוכרת את הרגע ההוא, בשבעה באוקטובר, כשהייתי עם משפחתי בחו"ל, ואינסטינקט של פחד גרם לי לדרוש מילדיי להפסיק לדבר בעברית.
פחד קמאי, אינסטינקטיבי, גועש. לכי תסבירי להם אחר כך למה. למה אסור להיראות מי שאתה. למול משימתי כהורה, להקנות להם אמון ובטחון בעולם, לא הצלחתי למצוא את המילים להסביר את הפחד הקיומי שאחז בי, כיהודיה, ישראלית, במדינה זרה פוסט-השבעה באוקטובר.
את שרה הכרתי במסגרת פעילותי המקצועית להכרה בפשעי האלימות המגדרית שבוצעו בשבעה באוקטובר ובשבי. היא עזרה לי להעביר את המידע הקשה והמדויק ביותר לדרגים הבכירים ביותר בוושינגטון. היא האמינה שאפשר לספר את הסיפור שלנו בצורה טובה יותר. מדויקת יותר. הוגנת יותר.
היא הצטרפה לצוות שגרירות לאחר שזיהתה, מתוך תחושת שליחות עמוקה ולאחר שזיהתה שהאנטישמיות מרימה את ראשה ביתר שאת – לא בשוליים, אלא בלב מוקדי הכוח ששם האנטישמיות לובשת פנים מתורבתות יותר, תקניות יותר, אך לא פחות קטלניות.
והיא לקחה על עצמה להילחם בזה. לא בשנאה, אלא בדיפלומטיה. לא באלימות, אלא בהסברה, בהצגת העובדות.
ואותה אנטישמיות שהיא הקדישה את חייה למיגורה, ליבתה והובילה לרציחתה.
שרה וירון נרצחו כי היו יהודים. כי הפכו לסמל. כי הרוצח שלהם הרגיש בטוח ומורשה לפעול, בתוך עולם שבו אנטישמיות הפכה ליותר ללגיטימית, למסוכנת, לקטלנית.
איילת רזין בית-אוראותה אנטישמיות "מעודנת", מצופה בשיח פוליטיקלי קורקט, היא זו שהובילה לרצח של שרה ושל אהובה, ירון. האדמה בוערת — לא רק בישראל, גם בלונדון, בפריז, בניו יורק. ואף יהודי אינו בטוח. בשום מקום.
מותם של שרה וירון ז"ל הוא אסון נורא אך גם קריאה לפעולה ובחינה של מנהיגות. דווקא כעת, כשחושך השנאה מתפשט, עלינו להגביר את הקול – באומץ, בגאווה, ובשותפות.
נמשיך לספר את הסיפור שלנו, לזכרם.
הכותבת היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
