כבר זמן רב קולה של טליק גואילי מהדהד באוזניי. כל ריאיון איתה, כשהוצגה כאמו של רני גואילי, היא הייתה משיבה: אני אמו הגאה של רני הגיבור.
זמן קצר אחרי המלחמה, באחד מימי השישי הארוכים יותר מכל יום אחר בחודשי המלחמה העצימה, פגשתי את טליק באולפן. אי אפשר היה שלא להתפעל מהאישה הגבוהה והמרשימה שמשמיעה את קולה שיש לנקוט בגישה שונה, בעיקר בלחץ צבאי, על מנת להחזיר את החטופים. הימים כמו רוב 843 הימים מתוחים ומורטי עצבים - ישראל הצליחה אז להשיב בעסקה את הילדים והנשים הבוגרות - ולא את כולן.
היא השמיעה דברים ברורים והאמינה בהם, והייתה לחלק מ"פורום תקווה". ואני, שהאמנתי שהם יושבו רק בעסקאות, עמדתי על כך שלקולה של טליק ומשפחות הפורום חייב להינתן מקום. זאת הייתה זכותם המלאה להאמין ולומר שלחץ צבאי הוא זה שיביא את החטופים.
לעיתים היו אומרים לי "אבל שמעת מה היא אמרה?" ואני השבתי בעקשנות - היא אמו של חטוף וזכותה לחשוב שיש דרך אחרת. ראיתי את המאמץ הגדול שלה תמיד להיות הקול המלכד והמחבר ואם אי פעם גם היא - החזקה כל כך, קצת התפרקה, איך אפשר לא להבין את זה?
"רני הגיבור, מגן עלומים"
מפגשים רבים עברתי עם טליק. תמיד בחיבוק גדול, בהתרגשות ובאמונה גדולה שרני חייב לחזור. לפני כמה חודשים ביקרתי בעלומים כפי שאני נוהגת לעשות בכל הישובים כיו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית. יצאתי נרגשת כל כך מאנשי הקיבוץ שסיפרו כיצד רני הציל אותם - אכן "רני הגיבור, מגן עלומים", והתקשרתי לטליק לספר לה שתדע, שהם אכן לא מחכים לבד.
במוצאי שבת האחרונה שלפני חזרת החטופים, כשכולנו בתחושת שכרון שכמוה אני מתקשה לזכור, הגעתי לכיכר כמנהגנו המשפחתי. מולי עמדו שתי נשים מופלאות וחבוקות - שלי שם טוב שזכתה לחבוק את עומר, וטליק. זה היה רגע מצמרר - טליק ואני התחבקנו והיא לחשה לי שיחד עם 8 משפחות הן קיבלו הודעה שסיכוי רב שיתקשו לאתר את אהובם.
בעיתוי יוצא דופן, ביום הזכרון הממלכתי ל-7/10, ממש כמה ימים אחרי השבת החטופים החיים, חיתנו טליק ואיציק בשמחה גדולה את אחיו הגדול של רני. הם הרשימו אותי ביכולת שלהם לאחוז בעצב ביד אחת - לצד אור קטן של תקווה שהיה בהם שאולי אולי זה יסתיים אחרת, וביד השניה בחיים עצמם, בשמחה ובגאווה הרבה שלהם ברני.
הראשון לצאת, האחרון לחזור
עם הזמן, בתהליך מורט עצבים החללים החטופים הושבו לסגירת מעגל באדמת הארץ. דרור אור, רינתלק סודיסתאק ורני הגיבור, היו האחרונים. ואז נותר רני, הראשון לצאת, האחרון לחזור.
טליק ואיציק והאחים, משפחה מופלאה, נותרו אחרונים. בשבוע שעבר זכיתי לשעות רבות עם טליק בכנס ה-IAC במיאמי. היא ושירה נעטפו באהבה מכל הכיוונים - ישראלים יהודים ולא יהודים, בכירי ממשל ואחרים, כולם דיברו על רני הגיבור. והיה רגע אחד בקבלת השבת כשרקדנו יחד עם איילת סמרנו אמו של יונתי, יונתן סמרנו, ועם שני אביגל, אמו של דודק׳ה, עדו הקטן בן ה-6, שנרצח מרסיס של טיל שחדר את הממ"ד בשומר חומות ב-2021, שבו שאלתי את טליק אם היא בסדר ואז בלי לומר מילה היא קמה על רגליה והצטרפה אלינו בריקוד שהיה בו כל מנעד הרגשות וגם הכוחות המיוחדים שמאפיינים אותה ואת המשפחה.
איילת נחמיאס ורביןהיו לנו גם שיחות שישארו בינינו, אבל הדבר היחיד שהיה לי חשוב באמת הוא שבכל רגע ידעו שהם אינם לבד.
עכשיו, כשרני הגיבור סוף סוף הושב למשפחה, לעם ישראל ולאדמת הארץ שהגן עליה עד הכדור האחרון, אולי נוכל סוף סוף למלא את הצוואה שהותיר לנו במעשיו, הוא וכל הגיבורים שלנו, להיות ביחד.
זמן קצר אחרי האסון החלטתי להפסיק לענוד את הסיכה על הדש, שברתי את המחט ותליתי אותה על שרשרת ה"חי" שקיבלתי בבת המצווה שלי. עוד לא הצלחתי להסיר אותה. אבל עכשיו כשאין לנו אף חטוף בעזה לראשונה זה 11.5 שנים, אני מקווה כל כך שנוכל לא רק לדבר על השיקום אלא לעשות ולהרגיש אותו - קודם כל המשפחות, ובתקווה אחריהן, העם כולו.
חיבוק גדול טליק איציק עומרי ושירה. יהי זכרו של רני הגיבור מגן עלומים ברוך ובליבנו לעד.
