על פניו, הפסקת האש בלבנון שעליה הכריז הנשיא טראמפ היא כמו מים צוננים על נפש עייפה. כמו יתר תושבי הארץ, גם לתושבי הצפון מגיע להתאוורר ולהתחיל להשתקם מהמלחמה הארוכה. זעקותיהם של ראשי הרשויות נגד ההפקרה, ומול הצורך להשלים את משימת השמדת חיזבאללה, מזכירות את זעקת תושבי הדרום מהעשור הקודם ואת זעקת קודמיהם בתפקיד משנות השמונים והתשעים.
אלא שכפי שלמדנו בשנים האחרונות, בשורות על הפסקות אש אינן מגיעות מירושלים. כשטראמפ הודיע לאזרחי ישראל כי הושגה הסכמה על הפסקת האש, שרי הקבינט הזדעקו. אבל על מה בעצם ההלם? הרי כשהושגו הפסקות האש מול חמאס ומול חיזבאללה בעבר, ואפילו מול איראן בסיום מבצע "עם כלביא", לא הייתה זו ממשלת ישראל שבישרה לאזרחיה על כך. אמנם יש בכך שיפור מסוים מימי העבר, שבהם דווקא הודעות ארגוני הטרור היו אלו שיידעו את הישראלים על סיום המתקפה נגדם, אך בשני המקרים התוצאה זהה והרסנית: הקשר הבסיסי ביותר בין ביטחון האזרחים לבין נבחריהם – נפרם. הריבונות הופרטה.
טראמפ משכפל את מודל "ההכרזה הריקה" גם מול חיזבאללה. המסר מכל האירועים הללו נקלט היטב בביירות הסביבה: מנהיגי האזור הבינו מי באמת מנהל את שעון הלחימה הישראלי, ובעיקר הבינו שאפשר להתעלם מאיומי האכיפה של וושינגטון
אבל הבעיה אינה רק בכניעה הישראלית, אלא ב"דוקטרינת טראמפ" עצמה. המדיניות האמריקנית הנוכחית מתגלה כרצף של פסטיבלי הכרזות נטולי מנגנון אכיפה. רק לאחרונה הכריז הנשיא בקול תרועה על הפסקת אש בעזה, שהותנתה בפירוק חמאס מנשקו. המועד פקע, הנשק נשאר במנהרות, ובוושינגטון פשוט עברו לאייטם הבא; איש לא אכף את האולטימטום. את אותו היגיון פגום הוא יישם מול טהרן: בסיום מבצע "עם כלביא", טראמפ מיהר להכריז על הפסקת אש כדי לגזור קופון דיפלומטי, אך עוד באותו היום שיגרה איראן מטח אחרון. בירושלים זיהו מיד הזדמנות למתקפה, אך בזמן שמטוסינו שהו באוויר, הנשיא האמריקני התפרץ. "אני לא מבין מה לעזאזל הם עושים", הוא זעם בפומבי – רק כדי לגלות זמן קצר לאחר מכן שהמציאות הקורסת מאלצת את אמריקה להתערב בעצמה.
כעת, משכפל טראמפ את מודל "ההכרזה הריקה" גם מול חיזבאללה. המסר מכל האירועים הללו נקלט היטב בביירות הסביבה: מנהיגי האזור הבינו מי באמת מנהל את שעון הלחימה הישראלי, ובעיקר הבינו שאפשר להתעלם מאיומי האכיפה של וושינגטון.
עאון מספק לאמריקנים את המילים שהם רוצים לשמוע
הדוגמה המובהקת לכך היא נשיא לבנון הנבחר, ג'וזף עאון. לכאורה, הוא מבין את הבור שאליו חיזבאללה קלע את מדינתו, ועל פניו, הוא רוצה לצאת ממנו. הוא קורא לפתיחת מגעים עם ישראל, מאשר לשגרירתו בוושינגטון לשבת בחדר אחד עם נציגים ישראלים, ואפילו מכריז כי יסלק את השגריר האיראני. אלא שההכרזות לחוד והמציאות לחוד: בפועל, השגריר האיראני כלל לא גורש ויושב לבטח בביירות. עאון מספק לאמריקנים את המילים שהם רוצים לשמוע, מבלי לשנות את המצב בשטח.
וכאשר הגיע הרגע הקריטי, רגע הסיכום על הפסקת האש, הטלפון של עאון לא חייג בקידומת הבינלאומית 972+, אלא +1. הוא שוחח עם הנשיא טראמפ וסיכם איתו מעל לראשה של ירושלים. הבחירה הזו איננה טכנית; היא הצהרה פוליטית שנועדה לשמר באדיקות את החרם על ישראל. אפילו הזימון של טראמפ ל"פסגת שלום" בבית הלבן לא סותר את החרם הזה – הוא רק מדגיש אותו. עאון מגיע לוושינגטון לא כדי לעשות שלום עם ישראל, אלא כדי לעשות שלום עם אמריקה. הוא זקוק לשכפ"ץ הדיפלומטי והכלכלי של הממשל, והוא מוכן לשלם עליו בצילום משותף בחדר הסגלגל, כל עוד הוא לא צריך להכיר בישראל באופן ישיר.
חשוב לזכור: עאון אינו דיפלומט תמים. כמפקד צבא לבנון לשעבר, הוא מכיר טוב מכולם את מאזן האימה במדינתו. הוא יודע בדיוק מה כוחו של חיזבאללה שצמח לו מתחת לאף, ועד כמה צבאו שלו חלש ומשותק. ההבנה העמוקה הזו היא שהנחתה אותו לאורך מלחמת "חרבות ברזל", כשבחר לעמוד מנגד ולאפשר לארגון הטרור לשגר אלפי רקטות מתוך שטח ריבוני. צבאו שימש בפועל כעלה תאנה: בזמן שחייליו ישבו בבסיסים והעלימו עין ממשגרי הטילים, עוואן סיפק לממשלת לבנון את הגיבוי לרוץ לאו"ם ולזעוק על כך שישראל "מפירה את הריבונות הלבנונית" – אותה ריבונות שהוא עצמו הפקיר מרצון.
עקיבא לםהמטרה האסטרטגית של ישראל איננה לדלג בכבדות מהפסקת אש שברירית אחת לאחרת, ואפילו לא לאסוף עוד תמונות למזכרת ממדשאות הבית הלבן. החזון האמיתי, זה שהנשיא טראמפ עצמו חתום עליו כהישג היסטורי, הוא הרחבת הסכמי אברהם: יצירת נורמליזציה מלאה, שבירת חומת החרם ושילוב אזורי.
במזרח התיכון, שלום אמיתי לא נחתם בחסות מעצמתית מול מנהיג שנגרר לשם בעל כורחו ומחרים אותך ביומיום; הוא נבנה כשאויבים לשעבר יושבים באותו חדר, מישירים מבט ומכירים בזכות קיומה של המדינה היהודית. הפסקת אש שנסגרת מתוך חרם, וכהסדר חסות זמני כדי לברוח מהתמודדות אמיתית, היא רק פלסטר שנועד למסיבות עיתונאים. אם ג'וזף עוואן באמת רוצה להציל את ארצו, הוא לא צריך כרטיס טיסה לאמריקה. הוא פשוט צריך לאזור אומץ, לחצות את הגבול שהוא מכיר היטב ולהגיע לירושלים. רק ככה בונים שלום.
