היעלמותן של האם והבת הפעילה מערך חיפושים עצום, ובצדק. אבל אחרי שהתברר שהן בגירות, בחיים ופעלו מרצונן, נשארת שאלה מטרידה: בתוך עולם שבו כולנו ניתנים לאיתור כמעט בכל רגע - האם נשמרה לנו גם הזכות פשוט להיעלם?
במשך שבוע מדינה שלמה חיפשה את מלי וליאל יהלומי. אם בת 50 ובתה בת ה־23 יצאו לחופשה באירופה, הקשר איתן נותק, והתרחיש המוכר והמפחיד החל להתגלגל. המשפחה דאגה, התמונות הופצו, שגרירות ישראל ביקשה את עזרת הציבור, המשטרה האוסטרית חיפשה ומערכות ישראליות נכנסו לפעולה. ככל שחלפו הימים, החיפוש רק התרחב. משטרת ישראל הפעילה חפ"קים בארץ ובחו"ל שפעלו מסביב לשעון, בוצעו מאות פעולות חקירה, הופעלו קשרים עם יורופול ועם משטרות זרות- ולבסוף אותרו השתיים אלפי קילומטרים משם, בדרום אמריקה.
ואז הגיעה התפנית המוזרה באמת. לא חוטפים. לא פיגוע. לא תאונה. לא שתי נשים חסרות ישע שאיבדו את דרכן. לפי המשטרה, מלי וליאל עזבו מרצונן. הן רכשו טלפונים חלופיים וניכר שהן לא פשוט נעלמו - הן השקיעו מאמצים רבים כדי להיעלם. החקירה העלתה כי תכננו את עזיבתן מראש על רקע "נסיבות אישיות הקשורות לכספים". נציג המשטרה שפגש אותן וידא שאינן מאוימות ושלא נשקפת להן סכנה. לא נמצא חשד לעבירה פלילית, והן שוחררו להמשיך בדרכן.
וכאן,
(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של שגרירות ישראל בווינה)
אחרי אנחת הרווחה, מתחילה שאלה מעניינת הרבה יותר מהתעלומה המשטרתית: האם יש לנו זכות להתפוגג? לא להיעלם כדי לבצע עבירה. לא לברוח מחובות שהחוק מחייב אותנו בהם. לא להפקיר ילד שתלוי בנו ולא להעמיד אדם אחר בסכנה. פשוט להחליט שאנחנו לא רוצים שיידעו איפה אנחנו. להחליף מספר טלפון. לעלות על מטוס. להפסיק לענות בווטסאפ המשפחתי. לא לספר לאחים, לחברים, לשכנים - ואפילו לא למדינה - לאן נסענו.
"אילו רק ידעתי לסמן לי את שביל הבריחה", שרה ריטה. אלא שהיום שביל הבריחה כבר מסומן עבורנו היטב. בעולם שבו כמעט כל צעד מותיר עקבה דיגיטלית, הדרך שלנו נרשמת באנטנות סלולריות, בכרטיסי אשראי, במצלמות, בכרטיסי טיסה ובמיקום הטלפון. השאלה כבר איננה אם נדע לסמן את הדרך החוצה, אלא אם בכלל נותרה לנו הזכות לבחור ללכת בה. אנחנו חיים בתקופה שבה לא לענות במשך שלוש שעות כבר דורש הסבר. הטלפון שלנו משדר מיקום, כרטיס האשראי מספר איפה אכלנו, חברת התעופה יודעת לאן טסנו, מצלמות מתעדות אותנו ברחוב והרשתות החברתיות הרגילו אותנו לדווח לעולם איפה אנחנו, עם מי ומה אכלנו. במובן הזה, היעלמות הפכה כמעט למעשה חתרני. והנה שתי נשים בגירות החליטו, ככל הידוע כעת, לצאת מן הרדאר.
קל מאוד לכעוס עליהן. אפשר להבין לחלוטין את משפחתן, שעברה שבוע של אימה. וברור גם מדוע המשטרה אינה יכולה לקבל דיווח כזה, למשוך בכתפיים ולומר: אולי היא פשוט רוצה קצת פרטיות
קל מאוד לכעוס עליהן. אפשר להבין לחלוטין את משפחתן, שעברה שבוע של אימה. וברור גם מדוע המשטרה אינה יכולה לקבל דיווח כזה, למשוך בכתפיים ולומר: אולי היא פשוט רוצה קצת פרטיות. איתור נעדרים הוא עניין של חיים ומוות. המהירות ואיכות פעולות האיתור עשויות להציל חיים. לכן ברור שהמדינה צריכה לחפש. אבל דווקא משום כך צריך לשאול גם היכן החיפוש חייב להסתיים. מרגע שהמדינה מגלה שאדם בגיר נמצא בחיים, כשיר לקבל החלטות, אינו מוחזק בכפייה ואינו חשוד בעבירה - מה מותר לה לעשות עם המידע הזה?
האם היא רשאית לומר למשפחתו היכן הוא נמצא? האם היא צריכה לפרסם את המקום שבו אותר? האם לציבור, שכבר גויס לחיפוש, יש זכות לקבל את הסיפור המלא? והאם עצם העובדה שהושקעו משאבים ציבוריים באיתורו מקנה לנו זכות לדרוש ממנו הסבר?
נדמה שהתשובה היא לא. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע שלכל אדם זכות לפרטיות ולצנעת חייו. זו זכות חוקתית, לא מחווה שהמדינה מעניקה לנו כשהיא סבורה שמגיע לנו. בתוך הזכות לפרטיות טמונה גם זכות בסיסית מאוד לשלוט בשאלה מי יודע עלינו מה. ואולי, בעולם של זמינות כפויה, גם הזכות שלא להיות זמינים. אפשר לחשוב שהמעשה אנוכי. אפשר אפילו לחשוב שמבחינה מוסרית יש לנו חובה בסיסית כלפי האנשים שאוהבים אותנו לומר להם לפחות: אני בסדר. אל תחפשו אותי. אבל חובה מוסרית אינה בהכרח חובה משפטית.
וזאת אולי הנקודה החשובה שהסיפור הזה משאיר אחריו. אנחנו צריכים משטרה שתהפוך כל אבן כשאדם נעלם, מפני שבשעות הראשונות אי אפשר לדעת אם הוא ברח או הוברח, הסתתר או נפגע. אבל אנחנו צריכים באותה מידה מדינה שמסוגלת, כשהיא מגיעה אליו לבסוף, לשאול שאלה אחת: את כאן מרצונך? ואם התשובה היא כן משכנע, ואם אין חשד לפלילים - שם צריך להיעצר המרדף הציבורי. אין צורך לפרסם את התיעוד התמוה שלהן באוטובוס, לשחזר את המסלול שעשו או לחשוף עוד ועוד פרטים רק משום שכבר נאספו. די להודיע שהן נמצאו, שהן בטוחות ושאין חשד לפלילים.
גם אחרי שחיפשנו אדם בכל הכוח, מותר לנו להשיב לו את הפרטיות ולאפשר לו להתפוגג.
איילת רזין בית-אור היא עו"ד, מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה