קשה להאמין שהשרה מירי רגב לא צפתה את התנגדות לבחירה בבן שפירו כמדליק משואה. כמי שמנהלת את הטקס במשך שנים, ושהייתה כבר אחראית על שורת ליהוקים שנויים במחלוקת בעבר, היא כנראה ידעה מה המשמעות של הבחירה בפעיל הימין השמרני שלא מתאמץ להסתיר את דעותיו החשוכות. לא מדובר בטעות תמימה. ובכל זאת, היא בחרה בו.
שפירו ידוע בשני דברים: אהבת ישראל, ובאותו הזמן גם בשנאה של רבים מאוכלוסיית ישראל עצמה. בהודעה שהובלט בה נושא הטקס השנה, גשרים של תקווה, התעלמו מהחלק השני בבוטות. ובכל זאת, יש בכך אמירה ברורה לכל מי שיצפה בטקס הממלכתי בהר הרצל.
מספיק רק לראות מספר בודד מהמסרים ששפירו מתאמץ להדהד כדי לתהות אילו גשרים הוא מחזק בחברה הישראלית. מבלי להפחית מהשפעתו בתחום ההסברה, בדרך הוא גם רומס בכל הזדמנות שיש לו את אוכלוסיית הלהט"ב עם הצהרות נחרצות שהומואים ולסביות סובלים מהפרעות נפשיות. גם על האפשרות להקטין נשים הוא לא דילג, עם השוואות בין הפלות לרצח.
לצידו של שפירו יעמדו דנה אינטרנשיונל, שמייצגת את כל מה שששפירו לא, ואמילי דמארי, לסבית בעצמה. מולם, יישב יו״ר הכנסת אוחנה, שמשתייך גם כן לקהילה, בכיסא הכבוד. אבל הנוכחות שלהם שם, רק מעצימה את גודל האבסורד
המקרה של שפירו הוא לא הראשון מסוגו שבו הדמות הציונית הנלהבת מגיעה עם טעם לוואי מר. רק החודש נפגש ראש הממשלה נתניהו עם נשיא הונגריה אורבן תוך שהוא מתעלם מהמתקפות שלו על הקהילה הגאה. גם נשיא ארצות הברית טראמפ מוביל במקביל לחיבוק החם לישראל גל חקיקה מפלה נגד טרנסים. כשמדובר בדמויות מדינתיות, יכול להיות שאין ברירה אלא לסבול בשקט ולשמור על איפוק. אבל שפירו הוא בכל זאת מקרה אחר, ובטח שלא היה קורה שום נזק אם לא היה נבחר להשיא משואה.
רוח גבית לשנאה ואפליה
הבחירה בו בכל זאת, היא החלטה. החלטה מודעת לספק רוח גבית לאותן רוחות של שנאה ואפליה שגוברות בתקופה האחרונה בארצות הברית, בבריטניה ובמדינות נוספות במערב. החלטה לאמץ שנאת להט״ב, הפעם תוצרת כחול לבן ברוח יום העצמאות. החלטה לתת מקום לדעות האלה גם בטקס שאמור להיות בלב הקונצנזוס הישראלי.
נכון, לצידו של שפירו יעמדו דנה אינטרנשיונל, שמייצגת את כל מה שששפירו לא, ואמילי דמארי, לסבית בעצמה. מולם, יישב יו״ר הכנסת אוחנה, שמשתייך גם כן לקהילה, בכיסא הכבוד. אבל הנוכחות שלהם שם, רק מעצימה את גודל האבסורד של הניסיון לייצר איזו שהיא שותפות גורל שמכילה גם את השנאה הטהורה כלפי האחר. השתיקה המביכה של אוחנה, שחי על פי שפירו ב"חטא", רק מעצימה את המסר שיש מקום ללהט״בים רק כשהם שומרים על שקט תעשייתי. כל אלה, לא יצליחו להלבין את המעמד. לא זה מה שמגיע לחברה הישראלית ביום העצמאות.
שי פרידמןללא קרדיטלמעשה, טקס המשואות מייצג את המשחק הכפול שמנהלת הממשלה בכל מה שנוגע לקהילה הגאה. הרבה מילים יפות, שלא מתיישבות עם המדיניות. הכלה פורמלית לצד קיצוב תקציבים ומתן זכויות חלקיות לצד הגבלת זכויות אחרות. הפעם, זו בחירה בפורצת דרך מהקהילה להדלקת משואה, לצד בחירה במי שפועל להקטין אותה. על כל אלה, מצפה הממשלה לתודה.
לכן, צריך אולי להגיד אולי למירי רגב תודה, אבל על משהו אחר. אם הבחירה בסא"ל פאיז פארס מייצגת את גבורת הלוחמים ב-7 באוקטובר, ואם הבחירה באמילי דמארי מייצגת את גבורת החטופים ואת המאבק להשבתם, הבחירה בשפירו מייצגת יותר מכל את הממשלה עצמה. זה מטריד אפילו יותר, אבל צריך לזכור את זה.
