ב-27 בדצמבר 1925 נולד בליטא בן לרופאת שיניים ולתעשיין. המשפחה עברה ללטביה, ואחרי שהנער הגיע למצוות, היגרה לארצות הברית. שם הפך למהנדס אווירונאוטיקה ולבכיר בבית"ר וממנה יצא ב-1948 לישראל. אלו שורשיו של משה ארנס, מישה בפי כל, אשר יום הולדתו המאה חל יומיים לפני שממשלת נתניהו השישית תציין שלוש שנים להקמתה.
במשך שנה וחצי (1989-1990), כאשר היה שר החוץ, הייתי עוזרת בלשכתו, וכיליתי אינספור מרקרים צבעוניים בהדגשת קטעים במסמכים – מתוך המשרד, מנציגויות בעולם ומגורמים אחרים. כזוטרה, לא הייתי שותפה לקביעת עמדות מדיניות ובוודאי לא להחלטות פוליטיות, בענייני ליכוד וקואליציה. אבל התבוננתי, וראיתי אדם חכם ובעיקר הגון.
אפשר להתווכח על עמדותיו במהלך הקריירה הציבורית שלו. למשל, האם צדק כאשר דחף לתקיפה בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991 (ישראל נמנעה). או, אפשר לשער מה היה קורה אלמלא היה מצליח, כשליחו של ראש הממשלה יצחק שמיר, לסכל בעזרת האמריקאים את הסכם לונדון מ-1987 בין שר החוץ שמעון פרס וחוסיין מלך ירדן – דמיינו שהדיון על עתיד השטחים היה מתנהל מול משלחת ירדנית ובה נציגות פלסטינית, ולא מול רש"פ בתיבול חמאס (או להפך). ואפשר לשקול את היתרונות והחסרונות בפיתוח מטוס קרב בכוחות עצמנו – ארנס, בעברו סמנכ"ל בתעשייה האווירית ופרופסור חבר בטכניון, היה מגדולי התומכים בפיתוח ה"לביא" עבור חיל האוויר.
אבל אי אפשר לשלול מארנס את היותו איש עקרונות. כך, ב-1987 הוא התפטר מהממשלה בעקבות ההחלטה לבטל את פרויקט ה"לביא" (וחזר אליה כעבור זמן). ב-1980, אחרי התפטרות עזר ויצמן, הוא סרב להצעת מנחם בגין להתמנות לשר ביטחון – לא הוא יבצע פינוי חבלי ארץ בסיני, כפי שנדרש בהסכמי קמפ דייוויד. לכל אחד היה ברור שלא שיקולים אישיים הנחו אותו, לא קידום, לא פרסום, לא טובות הנאה, אלא אך ורק טובת העניין, טובת המדינה.
לעקרונות יש השלכות. כמהנדס (יש אומרים – גם באופיו), הוא הגדיר בעיות וחיפש פתרונות, ולא התחמק ממסקנות, כאילו הקשיים יתנדפו מעצמם. כך, הוא לא שלל אזרחות לתושבי השטחים. במאמר דעה (הארץ, 02.06.2010) כתב: "המיעוט המוסלמי, 17% מאוכלוסיית המדינה, אינו מרגיש עדיין בבית במדינת ישראל ורחוק מליהנות משוויון הזדמנויות. חלק גדול של האשמה במצב הזה רובץ על כתפי ממשלות ישראל לדורותיהן, שלא יזמו פעולה יעילה לשילוב האזרחים המוסלמים במדינה .... הוספת מיליון וחצי מוסלמים תושבי יו"ש למדינה תקשה כמובן על המצב. האם מיעוט של 30% מוסלמים ייצור אתגר, שהחברה הישראלית לא תוכל לעמוד בו? זאת השאלה שהפוליטיקאים הישראלים וכל הישראלים - יהודים וערבים כאחד - צריכים להרהר בה".
טובה הרצלארנס פרסם מאמרים שביקרו את חוק הלאום, שעבר מספר חודשים לפני פטירתו, כמיותר ומזיק, ובכהונתו כשר הביטחון התעקש על פתיחת מסלולים יוקרתיים בצבא בפני דרוזים. בכלל, כמי שהתחנך על מורשת ז'בוטינסקי, יחס מכבד לכל אדם היה נר לרגליו. גם מול יריבים פוליטיים, הוא היה ג'נטלמן שהקפיד על סגנון, ובכך תרם וגרם לשיח מכבד.
לא זכור לי שהרים את קולו במשרד; איש לא התלונן שהושפל, שנפגע. בפגישות מקצועיות הוא שמע כל אחד, בכיר כזוטר, גם כאשר חלקו עליו. כמצופה ממנהיג, הוא לא הקיף את עצמו בחנפנים אלא באנשים ראויים, שאת כישוריהם העריך – הוא הבין שאלו לא מאיימים עליו אלא משרתים אותו. בלט ביניהם בנימין נתניהו, סגנו הרהוט והלהוט במשרד החוץ, שהיה סגנו גם כשארנס היה שגריר בוושינגטון (1982-3). ארנס שלף אותו אז מאלמוניות יחסית, והשאר היסטוריה.
טובה הרצל היא שגרירה בדימוס
