הסופר היהודי פרנץ קפקא, אדריכל האבסורד הקיומי, ידע ביצירותיו לתאר לא אחת את הקו הדק והמתעתע שבין האדם לבין החיה והאופן שבו חברות אנושיות מנצלות את עולם החי כדי להגדיר מחדש גבולות של אכזריות. אלא שלעיתים המציאות עולה על כל דימיון ספרותי. אפשר שרק בתיאטרון האבסורד הפוליטי שלנו יכול היה להפציע המחזה הסוריאליסטי להקמת "חפיר תנינים" סביב מתקני הכליאה הביטחוניים. כדי להכשיר את הקרקע למהלך, אצה רצה וחתמה השרה להגנת הסביבה סילמן על מניפסט מגוחך המגדיר את תנין היאור כ-"חיית בר מטופחת לצרכים ביטחוניים", בניגוד גמור לחוות הדעת המקצועית של רשות הטבע והגנים. כל זאת, בעודה מהופנטת מעוד יוזמת עוועים של החלילן מקריית ארבע, בן-גביר.
הפופוליזם המאפיין יוזמה זו, שיש בה גם רכיב מובהק של התעללות בבעלי-חיים, מקורי כשלעצמו – אך אינו חדש במגרש הפוליטי הקורא תדיר להחרפת תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים. זה מצטייר טוב, זה נשמע "ביטחוני" וזה אופיום להמונים. בעשור האחרון, ובפרט ככל שמפלגת הליכוד הלכה והפכה כהניסטית, העיסוק בתנאי המחייה של האסירים הביטחוניים הפך לקרדום נוח לפוליטיקאים לחפור בו, כחלופה פופוליסטית למול אתגרי השעה הבוערים בזירה הפלסטינית, בפרט בעידן שלפני 7 באוקטובר.
תנין
(צילום: Shutterstock)
כך למשל, חלק משרי ביטחון הפנים (דוגמת גלעד ארדן) ביקשו להחריף את תנאי הכליאה, בעוד גופי המקצוע – משב"ס דרך צה"ל ועד שב"כ – התנגדו וקבעו שאין מקום לכך, משלושה נימוקים מרכזיים: הראשון, חשש מבוסס כי המהלך יביא לערעור המציאות הביטחונית בכלא ויסכן אנשי סגל וסוהרים. השני, כי צעד שכזה יצית הסלמה ביהודה ושומרון ומעבר. והשלישי, כי החרפת תנאים פוגעת ביחסי החוץ של המדינה ומזמינה ביקורת חריפה במוסדות בינלאומיים, לרבות הצלב-האדום (כפי שאכן קרה לא אחת), תוך פגיעה בהוראת הדין הבינלאומי בנושאים אלה. על אלה נוסף בשנים האחרונות שיקול קריטי הכורך שלומם של עשרות חטופים בשבי חמאס. החלטתו של שר הפיתות להחריף תנאי הכליאה והצהרותיו הרעילות בנושא, החריפו, כפי שעלה מעדויותיהם המזעזעות של שורדי השבי בדיעבד אבל גם ממידע מודיעיני בזמן אמת שלא זכה להד ראוי מטעמים פוליטיים, בדבר החרפת תנאי החזקתם התת-אנושיים במנהרות. גם כאן, ניתן היה ללמוד מההיסטוריה הקרובה: החלטה על החרפת תנאי אסירים כתגובה לקיפאון במו"מ להשבתו של גלעד שליט התבררה כחרב פפיות – שאך הביאה לעלייה בתג המחיר שחמאס דרש בתמורה לשחרורו.
בסופו של יום, קרקס האימים הפוליטי הזה אינו מעיד על "עוצמה יהודית", אלא על פשטת רגל מוסרית, יהודית ואסטרטגית. במקום לנהל מדיניות כליאה מקצועית, שקולה ומבוססת הערכת סיכונים מבצעית ומודיעינית, הופכים מתקני הכליאה לזירה של מפגני ראווה נבובים. כאשר נבחרי ציבור בלתי-כשירים מחליפים את שיקול הדעת של שירותי הביטחון בגימיקים פופוליסטיים – מתנינים בחפיר ועד הטלת עונש מוות על מחבלים – תג המחיר שייגבה הינו בדם, בדימויה של המדינה ובשלום אזרחיה.
המבחן של מדינה חפצת חיים אינו ביכולתה להמציא צורות חדשות של אכזריות או להקריב את ערכיה ואת עולם החי על מזבח הרייטינג. מדינה חזקה יודעת להפעיל יד ברזל מול טרור מתוך שיקול דעת, ממלכתיות, עמידה בהוראות הדין ואחריות לאומית
המבחן של מדינה חפצת חיים אינו ביכולתה להמציא צורות חדשות של אכזריות או להקריב את ערכיה ואת עולם החי על מזבח הרייטינג. מדינה חזקה יודעת להפעיל יד ברזל מול טרור מתוך שיקול דעת, ממלכתיות, עמידה בהוראות הדין ואחריות לאומית. כשהאבסורד הקפקאי הופך למדיניות רשמית, החברה הישראלית מאבדת עוד נדבך מזהותה ומדמותה הציונית והערכית שנבנתה כאן בעמל רב.
