האם צה״ל ממלא את חובתו לנופלים? לצערי אני חושב שהתשובה הכואבת היא: לא.
לא משום שחסרה לו יכולת מבצעית, ולא משום שחסרה בו מסירות, אלא משום שבמבחן החשוב ביותר, מבחן החקירה העצמית, הוא עדיין לא שואל את השאלות הנכונות. הוא עדיין מפחד להסתכל במראה.
ארגון שמכבד את מתיו לא מסתפק בשאלה מי אשם- זה מיקוד שליטה חיצוני. היה פה מישהו שהכשיל אותי ואני, כפרט או כארגון, אני "הקורבן" של האשם. ארגון ששואף להיות ראוי לנופלים ולבני משפחותיהם שואל "למה זה קרה". ואז שוב למה. ואז שוב. הוא חופר עד שהאמת לא נוחה, עד שהיא מערערת הנחות יסוד.
אבל אחרי 7 באוקטובר, הדיון הציבורי והממסדי נמשך שוב אל השאלה הנוחה ביותר: מי. זו שאלה שמייצרת סדר ואחריות אישית. אבל היא לא מייצרת הבנה. היא לא מכריחה השתנות. כי "מי" הוא פנים — לא מערכת.
והאירוע של 7 באוקטובר לא היה רגע. הוא היה תוצאה. ב-7 באוקטובר 2023 לא קרסה רק מערכת ביטחונית; קרסה תפיסה.
צה"ל לא הפסיד בקרב אחד. הוא נכשל בזיהוי מציאות מתפתחת לאורך שנים. הוא נכשל בהבנת האויב — ואולי יותר מכך, בהבנת עצמו. מרוב שיח על עליונות — יבשתית, טכנולוגית, מודיעינית, אווירית, ימית — נשכח עיקרון פשוט: לא החזק שורד, אלא מי שמתאים את עצמו למציאות משתנה.
כדי להבין איך זה קורה לארגון חזק, עם תקציב של עשרות מיליארדי שקלים בשנה ויכולות מהמתקדמות בעולם, צריך להסתכל על תהליך לא על רגע.
שלב ראשון: יציבות - כשההצלחה הופכת להרגל
צה"ל לפני 7 באוקטובר היה ארגון חזק. עליונות אווירית, מודיעין מתקדם, שליטה טכנולוגית בגבולות. אבל בתוך הכוח הזה נוצרה שחיקה שקטה: עזה הפכה ל"בעיה מנוהלת", חמאס הוגדר כמרוסן, והנוכחות הקרקעית הצטמצמה.
הארגון הפסיק לרדוף אחרי שינוי המציאות והתחיל להסתגל אליה. הצלחה הפכה לסטטוס קוו. כאשר היה ירי מעזה לתל אביב בחרו להגיד "זה ברק שבטעות ירה ולא חמאס".
כאשר שלושה מחבלים חדרו לגלדיולה בתוך שטח ישראל אז ירו לידם ולא עליהם גם כאשר זוהו, הכל כדי לא להפר את הסטטוס קוו.
מבצע כושל כמו שומר חומות תואר כנצחון המוחלט בהחלט גם ידי השב"כ, גם על ידי הרמטכ״ל וגם שר הבטחון (גנץ) וראש הממשלה הקבוע.
המציאות הפכה לסטאטוס קוו בעזה, בלבנון, ובאיראן. היינו חכמים על חלשים בסוריה ומידי פעם גם על הגיהאד האיסלאמי אבל עם חזבאללה, חמאס ואיראן המטרה כבר לא היתה לנצח היא רק היתה לדחות את העימות ולשמור על הסטטוס קוו.
שלב שני: אריסטוקרטיה — כשהצורה מחליפה את המהות
כאן הארגון כבר לא שואל "מה נכון", אלא "מה מקובל".
התלות בטכנולוגיה גדלה, המודלים האנליטיים דחקו את האינטואיציה של המפקדים, והיררכיה הקשיחה הקשתה על ערעור הנחות יסוד. המערכת נעשתה בטוחה בעצמה מדי.
מילים כמו "שונא סד״כ (סדר כוחות) יחיה" נאמרו על הבמה בכנסי הספ"כ (סגל הפיקוד הבכיר) של צה״ל, כלומר מפקד שדורש פחות כוחות שיהיו אצלו לשמירה על הגבול הוא המפקד המוערך והמטה הכללי הנהן.
מפקדים שדחפו ליוזמה מייד קיבלו את הכותרת המאשימה ״הם משיחיים״. כאילו שבן גוריון לא היה משיחי.
כאשר מפקד אוגדה בגבול לבנון נכנס במנהרה כדי להבין את האיום, כמעט הדיחו אותו מצה"ל. הצורה החליפה את המהות והיו כללים מה אומרים ואיך מתנהגים כדי להגיע למטה הכללי.
אלפי מחבלים שחדרו ביום אחד אינם רק כשל טקטי — הם עדות לכשל תפיסתי של מערכת שבטוחה בעצמה והצורה מחליפה את המהות.
שלב שלישי: האשמות — כשהמערכת מחפשת אשמים במקום תשובות
אחרי אירוע כזה, הפיתוי ברור: למצוא אשמים. אבל זו מלכודת. כי השאלה החשובה אינה “מי פספס”, אלא: למה נוצרה מערכת שבה פספוס כזה אפשרי.
כשהתרעות לא מקבלות משקל, כש"קונספציה" לא מאותגרת, וכשמידע מפורש לפי מה שרוצים לראות — הארגון עדיין מתפקד, אבל כבר לא לומד.
כאשר מי שמכניס אי נחת עמוק מסתכלים עליו בפנים עקומות אז הארגון לא יכול ללמוד. הוא יכול לדבר על למידה אבל הוא לא לומד. כאשר אם במקרה יש אי הסכמה מנסים ללבן אותה לפני הדיון כדי להגיע לדיון מסוכמים אז אי אפשר ללמוד. כאשר בין הרמות הטקטיות לרמות האסטרטגיות יש יותר מידי הסכמות אז זה אומר שאין כנות.
שלב רביעי: בירוקרטיה — כשהתהליך מחליף את התוצאה
זהו השלב המסוכן ביותר. כאן כבר לא שואלים “איך מנצחים”, אלא “איך עומדים בנוהל”.
בגבול עזה זה התבטא בגדר חכמה במקום עומק הגנה, בהתרעה כתחליף לכוח, ובנהלים שלא לקחו בחשבון תרחיש קיצון אמיתי. לכן עדיף לאסוף נשקים כדי כדי לא לעמוד למשפט על נשק שנגנב. מי בסמכותו לירות לשטח האוייב ומי שיפר את הנוהל כבר לא יוכל להתקדם. וכשהמציאות שוברת את הנהלים — המערכת מתקשה להגיב.
הרגע שבו הכול מתחבר
ב-7 באוקטובר קרו ארבעה דברים במקביל: האויב פעל מחוץ למודל, המודיעין לא פירש נכון את הסימנים, הכוחות לא הספיקו להגיב, והמערכת לא ידעה לאלתר. לכן במשך שעות ארוכות ארוכות המחבלים עושים בשטחנו כאילו זה סלון ביתם כי המערכת לא ידעה לעבוד מחוץ לנהלים שהיא יצרה ושמרה עליהם באובססיביות.
זה לא כשל אחד. זה תהליך שהבשיל. ומה עושים עם זה?
הלקח האמיתי אינו רק צבאי — הוא ארגוני. ארגון לא קורס כשהוא חלש.
ארגון קורס כשהוא מפסיק לרדוף. כשהוא מרוצה מעצמו. כשהוא מחזיק יותר תשובות משאלות. כדי להימנע מזה צריך להחזיר את השאלה שנעלמה: למה. למה הקונספציה לא נשברה בזמן.
למה התרעות לא הפכו לפעולה.
למה המערכת הפסיקה להטיל ספק בעצמה. להכניס חיכוך פנימי אמיתי — ויכוח, ביקורת, ערעור. מדוד לא רק הצלחה — אלא גם היעדר כישלון מדומה. בבית המדרש היו ויכוחים קשים. גדולי ישראל לא דיברו אחד עם השני. יש אחריות לשמר יכולת פעולה פשוטה לצד מערכות מורכבות.
שחר סגלצילום: מוטי קימחיובעיקר להעדיף אי-נוחות על פני נוחות. כי בסוף, זה לא סיפור על צה"ל בלבד. זה סיפור על כל ארגון מצליח. ארגונים נופלים כשהם שואלים מי. הם משתנים רק כשהם שואלים למה.
כאשר יש אי נחת אז רודפים כדי להתמודד איתו. כאשר מרגישים נחת זה הסימן של תחילת תהליך הקריסה. כאשר נשאל למה ואז שוב ואז פעם נוספת נוכל להיות ראויים.
