מאז אותה מתקפה ברוטאלית של חמאס, ישראל לא מצויה בעוד "סבב", אלא במלחמה על עצם קיומה במזרח התיכון. זו אינה התפרצות אלימה מקומית, אלא מערכה רב־זירתית, מתוכננת היטב, שנבטה במחשבה אסטרטגית עמוקה בטהרן. המטרה אינה רק לפגוע, אלא לשחוק, לבודד, ובסופו של דבר להביא לקריסתה של ישראל.
1 צפייה בגלריה
וויטקוף, קושנר ועראקצ'י
(צילום: RS/Dawoud Abu Alkas, REUTERS/Evelyn Hockstein, AP/Hassan Ammar)
התוצאה ברורה לעין: כל הזירות פתוחות. עזה, לבנון, החות'ים, והעימות הישיר והעקיף עם איראן – כולן מתלכדות לכדי מערכה אחת.
ובכל זאת, דווקא ברגע הזה, שבו נדרש בירור אסטרטגי עמוק ונחישות מדינית, חוזרת ועולה אותה תפיסה ישנה: לפיה ניתן "לקנות שקט" באמצעות הסכמים עם מדינה חשוכה וקנאית כמו איראן ושלוחותיה באיזור! זו כמובן טעות ולעיתים, כפי שנוכחנו בצער רב לדעת, טעות מסוכנת. לכן במקביל לעוצמה הצבאית נדרשת תבונה מדינית שתכליתה לשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל.
הניסיון שנצבר בשנים האחרונות מלמד כי הסכמים עם ישויות אלו, אינם מהווים פתרון, אלא דחייה. השקט המדומה, הפסקות האש, ההבנות, ההסדרים, כולם העניקו לאויב את המשאב היקר ביותר מבחינתו: זמן. זמן להתעצם, להתחמש, להתארגן, ולבחור מחדש את עיתוי הסבב הבא.
כך נוצר פרדוקס אסטרטגי: ככל שההסכמים מצליחים בטווח הקצר, כך הם מסוכנים יותר בטווח הארוך.
השוואה לירדן ומצרים מטעה מיסודה
תומכי ההסכמים נוטים להצביע על הצלחות עבר, הסכמים עם מדינות כמו מצרים וירדן. אלא שההשוואה הזו מטעה מיסודה. הסכמים בין מדינות נשענים על אינטרסים רציונליים, על אחריות שלטונית ועל רצון ליציבות. לעומתם, ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה, כמו גם המשטר האיראני עצמו, פועלים מתוך תפיסה אידאולוגית מהפכנית שאינה מכירה בלגיטימיות של ישראל. עבורם, הסכם אינו יעד, אלא כלי. כך מאז מלחמת לבנון השנייה, אפשרנו לאיראן לדהור לעבר היותה מדינה סף גרעינית, לאגור ארסנל טילים וכטב"מים שהיו הופכים אותה לחסינה ומאפשרים לה להמשיך ולבנות את שלוחותיה בעיקר חיזבאללה שניצל את החלטת האו"ם 1701, כדי לבנות כוח הרס מטורף שיכול היה לכבוש את הגליל בלילה אחד! בדיוק כמו מול חמאס גם כאן השקט עיוור אותנו, סימם אותנו, יש מי שאמרו הטילים שלהם יחלידו ויש שאמרו שמדינת ישראל לא יוצאת למלחמה מול התעצמות….
הבעיה אינה רק באויב. היא גם באופן שבו נבנים ההסכמים.
מתווכים בינלאומיים, גם אם כוונותיהם טובות, נוטים להתמקד בהשגת תוצאה מיידית: הפסקת אש, הסדרה זמנית, "רגיעה". דמויות כמו ג’ארד קושנר וסטיב ויטקוף פועלות לעיתים מתוך היגיון של עסקה: צמצום חיכוך עכשיו, מתוך תקווה שהעתיד יסתדר בהמשך. אלא שבמזרח התיכון, העתיד אינו מסתדר מעצמו. הוא מתוכנן, נבנה ולעיתים גם מנוצל. כאשר הסכם אינו מחובר למדיניות ברורה ולתכלית אסטרטגית, הוא הופך מאמצעי לפתרון, לבעיה בפני עצמה. הוא יוצר אשליה של יציבות, בזמן שמתחת לפני השטח מתעצם האיום.
הסכם שמשאיר את המשטר ותפיסת עולמו על כנם, חייב לקחת בחשבון, שבידי איראן יהיה מתי שהוא נשק גרעיני, יהיו טילים וכטב"מים ותמשך ההשקעה בשלוחים, מה שיערער את היציבות באזור ובעולם, לא ימנע את המלחמה הבאה, רק ידחה אותה למצב שהתנאים יהיו גרועים ביותר
כאן נדרשת הבחנה חדה, לא כל הסכם הוא רע, אך הסכם שאינו משנה את המציאות האסטרטגית, הוא הסכם שמנציח אותה.
ובמקרה של איראן, המשמעות חמורה במיוחד. הסכם שמשאיר את המשטר ותפיסת עולמו על כנם, חייב לקחת בחשבון, שבידי איראן יהיה מתי שהוא נשק גרעיני, יהיו טילים וכטב"מים ותמשך ההשקעה בשלוחים, מה שיערער את היציבות באזור ובעולם, לא ימנע את המלחמה הבאה, רק ידחה אותה למצב שהתנאים יהיו גרועים ביותר.
מלחמה קשה ומתמשכת
אבל בתוך הדיון האסטרטגי הזה, יש ממד נוסף, פנימי, ישראלי. מלחמה מתמשכת היא קשה. לעיתים בלתי נסבלת. היא גובה מחיר כבד, בנפש, בכלכלה, בשגרת החיים. היא שוחקת את החברה ומעמידה אותה במבחן מתמיד. אסור להקל ראש בכך. לצד הקושי, נדרשת גם בהירות: ישראל אינה בוחרת במלחמה הזו מתוך נוחות, אלא מתוך הכרח. היא ניצבת מול גורמים שכל ייעודם המוצהר הוא השמדתה. לכן, זו אינה עוד מלחמה, זו מלחמה על העתיד שלנו, ועל דמותו של האזור כולו. ומכאן נגזר גם האתגר הציבורי: לא רק לנצח קרבות, אלא להחזיק מעמד. נדרשת סבלנות ברזל. נדרשת נכונות לשלם מחירים בטווח הקצר כדי להבטיח הווה טוב יותר ועתיד בטוח לדורות הבאים. נדרשות נחישות והתמדה, גם כאשר הדרך מתארכת מעבר למה שדמיינו. חברה שאינה מוכנה לשאת את המחיר של מאבק ממושך, עלולה למצוא את עצמה משלמת שוב מחיר כבד יותר בעתיד.
אך המלחמה אינה חזות הכל, למרות תפקידנו המשמעותי בה, אין לנו ממש שליטה על כפתור הסיום המצוי בידי הנשיא האמריקאי לכן צריך וחובה לשאול את הדרג המדיני, או ליתר דיוק את רה״מ, מה הוא עושה תוך כדי המלחמה, במקביל למלחמה, כדי לעצב מציאות אזורית שבה, הכוחות השפויים במזרח התיכון, יקיאו מקרבם את כוחות החושך, יתרגמו את שיתוף הפעולה ביניהם למצב שבו לא תתאפשר עוד קיומה של מדינת טרור או צבאות טרור המשפיעים על היציבות והסדר האזורי. האם אנחנו פועלים כדי להכין את האזור ליום שאחרי, האם אנחנו פועלים לחזק את השלום עם מצריים וירדן, האם אנחנו פועלים להרחיב את הסכמי אברהם על מנת לבלום את איראן, למקרה שהמשטר, תפיסת עולמו ומה שנשאר ממנו, לא יעלמו לחלוטין? ואיך נכון לפעול כאשר רעם התותחים ידום, על מנת להשלים את נפילתו? האם אנחנו פועלים כדי לסייע לממשלת לבנון להתנתק מחיזבאללה או משחקים באופן שבסופו של דבר יחבר בין השתיים? האם אנחנו פועלים כדי לסייע לייצב את סוריה או רואים אותה רק דרך כוונת הרובה? ומה ביחס לזירה הפלסטינית, האם נוצרה הזדמנות לשינוי ואם לא כיצד אנחנו נערכים להתמודד עם האיומים הן מעזה והן באיו״ש.
לעצב את המציאות האזורית
איך ממשלת ישראל, הקבינט המדיני ביטחוני פועלים תוך כדי המלחמה לעצב את המציאות האזורית של אחרי המלחמה, המבוססת על אינטרסים משותפים ולא על אשליות, בזמן שצה״ל מוביל את המעשה הצבאי?
נראה כי ההנהגה שלנו (אולי אני טועה), תולה את יהבה רק על עוצמתנו הצבאית, על איכות הביצוע של הטייסים והלוחמים הנפלאים שלנו. אלה בוודאות ירחיקו מעט את הסכנות, אפילו ישיגו שקט לתקופה מסויימת, אבל לא בהכרח יובילו לעיצוב מציאות אזורית טובה ויציבה יותר מאשר זו שלפני המלחמה. ההישענות על הכוח לבדו כאילו עוצמתנו תסדיר את הדברים היא אשליה מסוכנת, מזכירה את ההיבריס לאחר ששת הימים. אדוני רה״מ, מה שניתן לעשות כאשר האש משתוללת ומאיימת על הסדר העולמי, יהיה קשה יותר להשגה כאשר תכפה עלינו הפסקת המלחמה באיראן.
צילום: Jeff Ellisישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להישען על תקוות או על הסכמים גרועים וחלולים. לא כאשר מדובר באיראן ולא כאשר מדובר בצבאות ובארגוני הטרור שסביבנו, היא נדרשת לשלב בין כוח צבאי, ראייה מדינית רחבה, וחוסן פנימי. כך למשל היא צריכה בנוסף להסכמים עם המדינות באזור, להמשיך ולפעול באופן חשאי ומתוחכם על מנת להשלים את הפלת המשטר באיראן!
במזרח התיכון של היום, שקט במישור המדיני, שאינו נשען על שינוי אמיתי במאזן הכוחות האזורי, ומשרת את האינטרסים המשותפים של כל הצדדים ויש כאלה, אינו יכול להיחשב לשקט. הוא לצער כולנו יבטא שוב, רק הפסקה בין מלחמות!
אלוף (מיל) יצחק ג'רי גרשון, סגן מפקד פצ"ן בסבב הראשון של המלחמה, אלוף פקע"ר במלחמת לבנון השנייה ומפקד איו"ש באינתיפאדה השנייה ובמבצע חומת מגן
