לכאורה, בביצה הפוליטית המקומית, שני הצדדים צודקים. האופוזיציה צודקת כשהיא מסרבת לקבל את תכתיבי הממשלה ביחס לחרם הקטנוני שזו מטילה פעם אחר פעם על נשיא בית המשפט העליון. מנגד, הקואליציה צודקת בכך ששופטי העליון התייצבו כחומה בצורה מול רצונה לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים, ובתוך כך להשפיע על אופי בחירתו של העומד בראש הרשות השופטת. אלא שהפעם, המאבק הפנימי מאיים לפגוע בנכס אסטרטגי בינלאומי.
מחר צפוי ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, לשאת נאום היסטורי במליאת הכנסת. במקרה הטוב, אם כולם ימשיכו לדבוק בעמדותיהם הניציות, צפוי לנו אירוע מביך למדי שבו ספסלי האופוזיציה יתרוקנו מיושביהם, ויותירו את מודי כמי שנואם בפני נציגיו של חצי מהעם בלבד. במקרה הרע, מודי יבין את הרמז, יבטל את הגעתו למליאה ויימנע מהמבוכה הגדולה. אם זה יקרה, הנזק הדיפלומטי יהיה כזה שיהיה קשה מאוד לתקן.
זו תהיה טעות קשה לפגוע ביחסים ההולכים ומתהדקים הללו בשל מאבקי אגו בתוך משכן הכנסת. דווקא הסערה המסתמנת סביב נאומו של מודי חייבת לשמש כסולם שבאמצעותו יוכלו שני הצדדים לרדת מהעץ, לכבד את המעמד, ולהתחיל בתהליך הריפוי הפנימי
זו אינה הפעם הראשונה שבה פוליטיקה קטנה מאיימת לחבל ביחסי החוץ. ב-2015 דרשו עשרות חברי כנסת למנוע את הגעתו של המועמד לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ, בשל התבטאויותיו השנויות במחלוקת. הדרישה נשענה על עמדה ערכית, אך התעלמה מהאפשרות שטראמפ אכן ייבחר לנשיא. בפועל, אותו מועמד הפך בתוך זמן קצר לשותף מרכזי של ישראל בזירה הבינלאומית, וקידם מהלכים מדיניים שבירושלים ראו בהם הישגים משמעותיים. המקרה ההוא המחיש עד כמה קל לפעול מתוך דחף מוסרי רגעי, וקשה יותר לחשוב במונחים של אינטרס ארוך טווח.
במקרה של מודי, הבעיה אפילו אינה בערכיו של האורח – אלא בקוצר הראות של המארחים. ההתעסקות האובססיבית במלחמות היהודים הפנימיות, אותן מלחמות בדיוק שהובילו אותנו לנקודת התורפה שאפשרה את אסון השבעה באוקטובר, עלולה לחבל ביכולתה של ישראל לצעוד קדימה בזירה הבינלאומית. הקיטוב והביטול ההדדי גובים כעת מחיר אסטרטגי.
בחמש השנים האחרונות, ישראל נשאה עיניים מזרחה בתקווה שהסעודים ישלימו עם עובדת קיומה של מדינת היהודים. למרות תקוות גדולות ורמיזות שהועברו מתחת לשולחן, התברר שיורש העצר מוחמד בן סלמאן הולך בדרך אבותיו ומתנה נורמליזציה בנסיגה ישראלית למה שכינה אבא אבן "גבולות אושוויץ". סבו, המלך אבן סעוד, היה תומך נלהב של הרעיון המקורי. כזכור, כאשר נשיא ארה"ב רוזוולט ניסה בשנת 1945 לשכך את התנגדותו להגברת זרם העולים היהודים לארץ ישראל, המלך דחה אותו והציע בציניות שניצולי השואה פשוט יקבלו את בתיהם של הגרמנים שהרגו אותם. הדרישה הסעודית להכנעת ישראל נותרה עקבית.
עם הפנים מזרחה
הודו, לעומת זאת, היא המעצמה האמיתית אליה פנינו צריכות להיות מועדות כשאנו מביטים מזרחה. שם אין סגידה מובנית לשנאת יהודים, אין אובססיה להקמת מדינת טרור פלסטינית, ואין בית גידול אידיאולוגי לאסלאם הרדיקלי. יש שם, לעומת זאת, אוקיינוס של הזדמנויות: הודו היא הכלכלה החמישית בגודלה בעולם ואוכלוסייתה היא הצומחת ביותר. היא מתמודדת, ממש כמונו, עם איומי טרור מצד גורמים אסלאמיים קיצוניים, מה שמייצר ברית אינטרסים ביטחונית ומודיעינית טבעית. שיתופי הפעולה הטכנולוגיים, הצבאיים והחקלאיים בין המדינות כבר פורחים, והודו – בניגוד למדינות אחרות באסיה – אינה מהווה סדין אדום עבור ארצות הברית, כך שהברית עמה לא תייצר חיכוך עם וושינגטון.
עקיבא לםצילום: דניס ויסלפוזו תהיה טעות קשה לפגוע ביחסים ההולכים ומתהדקים הללו בשל מאבקי אגו בתוך משכן הכנסת. דווקא הסערה המסתמנת סביב נאומו של מודי חייבת לשמש כסולם שבאמצעותו יוכלו שני הצדדים לרדת מהעץ, לכבד את המעמד, ולהתחיל בתהליך הריפוי הפנימי. אבל בשביל זה דרושה תכונה אחת שנעדרה לחלוטין בשנים האחרונות מהפוליטיקה הישראלית: בגרות.







