בשעות הראשונות של מלחמה מתנהל בדרך כלל קרב נוסף, פחות גלוי לעין מהקרבות בשדה. זהו הקרב על הפרשנות. הציבור מנסה להבין למה המלחמה פרצה, מי אחראי לה, ובעיקר האם היה בה צורך. המערכה האמריקאית מול איראן נפתחה בדיוק בתוך הרגע הזה של בלבול ציבורי עמוק.
גם אני, כמו יותר ממאה אלף ישראלים, מצאתי את עצמי תקוע בחו"ל כאשר המתקפה החלה. אבל הסיפור האמיתי מתחיל דווקא כמה שעות קודם לכן. ביום שישי בערב, ערב פרוץ המתקפה על איראן, השתתפתי בכנס בינלאומי בהשתתפות חוקרי מדע המדינה ויחסים בינלאומיים.
בשולחן ארוחת הערב עלתה שאלה אחת מרכזית: האם טראמפ באמת עומד לתקוף את איראן. כאשר שאלתי את השאלה הזו בקול רם, שבעה מתוך שבעת המשתתפים שישבו איתי בשולחן פשוט פרצו בצחוק. הרעיון שטראמפ עומד לפתוח במתקפה צבאית רחבה נגד איראן נתפס בעיניהם כמעט מופרך.
בדיעבד, הצחוק הזה ממחיש טוב יותר מכל נתון סקרים עד כמה המלחמה הזאת תפסה את הציבור האמריקאי בהפתעה מוחלטת. ואם אפילו אנשי המקצוע, חוקרי מדע המדינה והיחסים הבינלאומיים, כלל לא התייחסו ברצינות לאפשרות של מתקפה, אין פלא שהאמריקאי הממוצע התעורר למציאות חדשה מבלי להבין מה בעצם קרה.
מה היו הנסיבות שבהן ארצות הברית יוצאת למלחמה נגד איראן. ולמה זה צריך לקרות דווקא עכשיו? הרי שנים האסטרטגיה האמריקאית הייתה כמעט הפוכה. לבנות כוח, להפעיל לחץ, לנהל סבבים ארוכים של משא ומתן, ולשמר את האופציה הצבאית כאיום ולא כמהלך מיידי.
מלחמה שאינה אמריקאית
לכן לא היה צריך להיות מופתע מהמספרים בסקרים בימים הראשונים של המלחמה. התמיכה הציבורית לא חצתה את רף שלושים האחוזים. הציבור האמריקאי לא ממש הבין למה צריך לצאת למלחמה רחוקה מבית, בזמן שבו לא נראה היה שיש איום ישיר ומיידי על ארצות הברית. במקביל, החלה גם מתקפה תודעתית מתוזמרת, בעיקר מהימין הבדלני בארצות הברית, שניסתה למסגר את המערכה כמלחמה שאינה אמריקאית כלל.
טאקר קרלסון, למשל, הגדיר אותה בפשטות כ"מלחמת ישראל", וטען שטראמפ למעשה נכנע ללחצים של נתניהו.
גם מגין קלי, שבעבר הייתה אחת הפרשניות הבולטות של פוקס ניוז, ושבשנים האחרונות הפכה ביקורתית מאוד כלפי ישראל, טענה כי ארצות הברית נגררת למלחמה שבה הבנים והבנות האמריקאים עלולים לשלם את המחיר עבור אינטרסים שאינם שלהם.
מן הצד השני של המפה הפוליטית, גם השמאל האמריקאי הגיב בתחילת המלחמה בזעם. אירוע טראגי שבו טיל, שלא ברור אם היה אמריקאי או טיל איראני כושל, פגע בבית ספר לבנות והביא למותן של נערות צעירות, הצית גל מחאות.
מפגינים יצאו לרחובות בטענה כי לישראל ולארצות הברית יש דם של נערות על הידיים.
השינוי
כך שבימים הראשונים של המלחמה מצא עצמו הנשיא טראמפ מול מציאות מורכבת במיוחד. רמת תמיכה ציבורית נמוכה, ביקורת משני צדי המפה הפוליטית, וניסיון מתמשך למסגר את המלחמה כמהלך שגוי. אלא שאז החלו להופיע הנתונים הראשונים שהצביעו על שינוי.
בתחילה הייתה זו בעיקר התמיכה של הבייס הרפובליקני, ובמיוחד מחנה ה-MAGA, שבו נמדדו בסקרים שיעורי תמיכה גבוהים במיוחד, שנעו בין שמונים לתשעים אחוזים תמיכה במהלכי המלחמה של הנשיא.
אבל נקודת המפנה הגיעה בלילה שבין רביעי לחמישי, כאשר סקר נוסף של הוושינגטון פוסט הצביע על שינוי מפתיע במגמה. לראשונה מאז תחילת המלחמה נרשם יתרון קל לתומכי הפעולה הצבאית. 42 אחוז תמכו במהלכים של הנשיא מול 40 אחוז שהתנגדו, ועוד 17 אחוז שלא היו בטוחים בעמדתם.
למה?
אם מנסים להסביר את השינוי הזה בדעת הקהל, אפשר להציע כמה הסברים אפשריים. ראשית, הסנטימנט הפטריוטי. אמריקאים, כמו אזרחים במדינות רבות אחרות, נוטים להתלכד סביב הדגל כאשר מדינתם יוצאת למלחמה.
כאשר אמריקאי ממוצע מסתכל על טבלת המדליות האולימפית, מבחינתו הדרך היחידה לקרוא אותה היא לפי מדליות הזהב. כסף וארד כמעט אינם נספרים. האמריקאים תמיד רוצים להיות בצד המנצח
אבל יש כאן גם מרכיב עמוק יותר של תרבות פוליטית אמריקאית. הנרטיב האמריקאי הוא נרטיב של ניצחון. האומה שמכריעה מלחמות.
כאשר אמריקאי ממוצע מסתכל על טבלת המדליות האולימפית, מבחינתו הדרך היחידה לקרוא אותה היא לפי מדליות הזהב. כסף וארד כמעט אינם נספרים. האמריקאים תמיד רוצים להיות בצד המנצח.
וכאשר בימים הראשונים של המערכה החלו להגיע תמונות של השמדת בסיסי חיל האוויר וחיל הים האיראניים, חיסול הדרג הראשון של ההנהגה ולאחר מכן גם הדרג השני, התמונה התודעתית החלה להשתנות. לראשונה גם הופיעו ברשתות ובתקשורת צילומים באיכות גבוהה במיוחד של פגיעות מדויקות במטרות.
הצופה האמריקאי לא רק שמע על הצלחות בשדה הקרב, אלא ממש ראה אותן. מרכיב משמעותי מאוד במלחמות תודעה. עבור אומה שהתרגלה בשנים האחרונות לתמונות אחרות לגמרי, לתחושת חולשה אמריקאית, התמונות הללו יצרו נרטיב חדש.
כך למשל, התמונות מתקופת אובמה של מלחים אמריקאים שנכנעים לכוחות איראניים כשידיהם מאחורי העורף.
או התמונות מהנסיגה הכאוטית מאפגניסטן בתקופת ביידן, כולל המטוס האחרון שעוזב את קאבול כאשר על זנבו מופיע המספר 9/11.
עבור רבים בארצות הברית זה נתפס כרגע של השפלה לאומית. מול הזיכרון הזה, התמונות של התקיפות באיראן יצרו תחושה שונה לחלוטין. תחושה של חזרה לכוח אמריקאי. וזה, כך נראה, מתחיל להשתקף גם במספרים בסקרים. יחד עם זאת, מוקדם מאוד להכריז על שינוי עומק בדעת הקהל.
ד"ר קובי ברדה צילום: טל גבעוניהכל תלוי בנפט
השווקים צפויים להיפתח מחדש בתחילת השבוע, והמשתנה החשוב ביותר מבחינת האזרח האמריקאי הממוצע הוא לא בהכרח שדה הקרב, אלא תחנת הדלק. אם מחירי הנפט יעלו בחדות, והמחיר בתחנות הדלק יזנק, ייתכן מאוד שבגל הסקרים הבא נראה שוב ירידה בתמיכה הציבורית.
הנשיא המנוח שמעון פרס נהג לומר על סקרים שאפשר להריח אותם, אבל אי אפשר לשתות מהם. האמירה הזו משקפת היטב את טבעה החמקמק של דעת הקהל.
ד"ר קובי ברדה, בית הספר הרב תחומי, HIT חולון; חוקר בכיר, JPPI.
