כמעט שנתיים מאז שהחלה המלחמה, וסיוע הומניטרי עדיין מגיע הישר לחמאס. הוא מאפשר לו עמידות צבאית מול צה"ל, ביסוס ריבונות ברצועה וכר פורה לניצול ציני של אוכלוסייה מקומית לצרכי תודעה. מדינת ישראל, ובתוכה צה"ל, רחוקה מלקצור הצלחה בנושא הזה. לא מדובר במשימה קלה כמובן. רחוק מכך. צה"ל מנהל פעילות צבאית בשטח אורבני מול אויב מזדנב שאוחז בחטופים, תושבים עוינים, מגבלות משפטיות כובלות ודרישות מדיניות כובלות עוד יותר. ועדיין, במבחן התוצאה, הסיוע ההומניטרי הפך ברבות החודשים לאחת מנקודות התורפה של המערכה. כשהוא ניתן – הוא מגיע לרוב לכתובת הלא נכונה. וכשהוא לא ניתן – הוא לא מגיע לאף כתובת, בכלל. את החשבון מגישה מדינת ישראל, שגם אוכלת את דגי הסיוע הסרוחים, וגם מגורשת מהעיר.
ניהול קרבות בכיכר העיר בין הדרג המדיני לבין העומד בראש הצבא משליך על כל חייליו, בסדיר ובמילואים כאחד. גם בחאן יונס ובמוצבי לבנון קוראים חדשות. וכשלוחמים רואים שמפקדם זוכה לבוז, זה משפיע על הרוח ואיכות התפקוד
אבל הפגיעה הזו מחווירה אל מול זו שנגרמת מההשתלחות הפומבית ברמטכ"ל. ראש המטה הכללי של צה"ל – כן, גם זה הנוכחי – אינו יכול להיתפס כשק חבטות. לא רק משום מעמדו. הוא אינו חסין מביקורת, אבל ניהול קרבות בכיכר העיר בין הדרג המדיני לבין העומד בראש הצבא משליך על כל חייליו, בסדיר ובמילואים כאחד. גם בחאן יונס ובמוצבי לבנון קוראים חדשות. וכשלוחמים רואים שמפקדם זוכה לבוז, זה משפיע על הרוח ואיכות התפקוד. הניסיונות להבחין בינו לבינם במסגרת הצהרות שכאלה, חשוב להבין, לא בדיוק מסייע. לכל היותר הוא נתפס מלאכותי. ברגע שהסמכות הפיקודית מתערערת – ההשפעה ניכרת גם בשטח.
אך במובן העמוק, חמורה לא פחות כאן היא ירידת הערך של תפיסת האחריות בנוגע לאותו סיוע. שר האוצר טען שהרמטכ"ל "מאלץ" את הדרג המדיני להכניסו באופן שיגיע לידי חמאס. העניין הוא שדרג מדיני לעולם לא יכול להיות מאולץ. הוא "בוחר" לפעול בתנאים שלא נוחים לו. אין כאן ממד של כפייה, אלא רצון. הוא אמנם לא חופשי לחלוטין, כי בשיטה הישראלית דרג נבחר יורש דרג מקצועי. וגם ביצוע החלפות בצמרת הוא לא עניין של מה בכך. אבל ככל שיש הסכמה להמשיך עם תצורת הביצוע הקיים במשך זמן כה רב, הגם שאינו לשביעות רצונך, הרי שמדובר בבחירה לשאת באחריות לכך. זוהי בחירה באחריות ראשונים, לא אחריות נלוות. וההבדל הזה חשוב - משום שעל בסיסו נשענת הדמוקרטיה הישראלית ושיטת המשטרה שלה. מהסיבה הזאת מסגור הוויכוח עם הדרג הצבאי כאילוץ, לא רק מטילה אחריות כמעט בלבדית על הדרג המבצע – היא מסירה אחריות ממי שנושא בה ציבורית.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיצה"ל כמובן אינו ישות פאסיבית. הוא עוצמתי וחזק ויודע להביע את דעתו מול הדרג המדיני, הן בחדרים הסגורים uהן מחוצה להם. ועדיין, הוא לעולם מוגבל מול הדרג המדיני. השתלחות פומבית בעומד בראשו פוגעת בכל אנשיו. ויקטור פרנקל כתב פעם ש"אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות". אכן מדובר בעול, הוא נוכח וקיים והוא לא ניתן להסרה בקלות. ובמקרה שלנו, בעיקר משום שהוא מאלץ להתמודד עם תוצאות לא טובות שפוגעות בכולנו. בדרג המדיני, בצבא, ובאזרחים שמסתכלים על הנעשה בדאגה.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
