16 נשים ערביות וילדה בת ארבע נרצחו מתחילת השנה. ייתכן שמרגע כתיבת המאמר המספר התעדכן, מכיוון שיש עלייה משמעותית בתופעה המזעזעת משנה לשנה. האלימות הקשה נגד נשים בחברה הערבית היא חלק מהאלימות בחברה הערבית, ומרבית הערבים מאשימים את המשטרה שמגלה אוזלת יד. נכון שיש למדינה אחריות כוללת לנעשה, אך לא ניתן להטיל עליה באופן בלעדי את האשמה. יש כאן עניין פנימי תרבותי ערבי של חינוך. דמן של נשים ערביות מותר מכיוון שמערכת החינוך בחברה הערבית מגיל אפס מתייחסת לנשים כסוג ב'.
הגישה הרווחת בחברה הערבית היא שרצח בדם קר הוא פתרון לגיטימי לכל קונפליקט. כמו שהיה בתקופה הטרום-איסלאמית הנקראת ג'אהִליה (جاهلية). הניסיונות של מדינות, פוליטיקאים ואפילו מנהיגי דת להוציא את הג'אהִליה מהתרבות הערבית נכשלו.
לכן אחזקת נשק באופן לא חוקי מקובלת בחברה הערבית, שבה סכסוכים בין עבריינים הם עניין שבשגרה. חלק מהנשים שנרצחו נפלו קורבן לסכסוך בין גברים, וחלק נרצחו על-ידי הגברים במשפחה. מי שאמורים לשמור על ביטחונן הם אלו ששפכו את דמן, ואז אין צורך בהשגת רובה, די בסכין כדי לסיים את חייה של אישה "סוררת".
מיהי אישה "סוררת"? כל מי שלא מתנהגת לפי כללי החברה המסורתית, דתית ושמרנית שמנציחים את מעמדה של האישה כנחות מזה של הגבר. זה החינוך שמקבלים בבית, בגן-הילדים ובבית הספר. כשמעמד האישה נמוך מזה של גבר, וכשמסבירים לילדים ולילדות שאישה צריכה להישאר בבית ולשמור על צניעות – קל יותר לרצוח אותה אם היא לא מתנהגת בהתאם לכללי החברה.
אני פוגשת נשים שמרגישות שהן בסכנת חיים, מתלוננות למשטרה ולגורמי הרווחה ואין מענה הולם. להיפך – לעיתים אותם עובדי מדינה, לרוב עובדות סוציאליות, מחזירות את הנשים המוכות למשפחות שלהן
במסגרת העבודה שלי בסיוע לנשים שמנסות לצאת ממעגל האלימות, אני פוגשת נשים שמרגישות שהן בסכנת חיים, מתלוננות למשטרה ולגורמי הרווחה ואין מענה הולם. להיפך – לעיתים אותם עובדי מדינה, לרוב עובדות סוציאליות, מחזירות את הנשים המוכות למשפחות שלהן. מדוע? מכיוון שבחברה הערבית הנאמנות היא קודם כל למשפחה, אחר כך לחמולה, לשבט, לעדה ובסוף למדינה. אם אישה מוכה מבקשת סיוע לעזוב את הבית ותציג חשש לחייה, פעמים רבות מוסדות המדינה לא ייתנו לה את העצות הנכונות מבחינה מקצועית. לפי התרבות הערבית, לפי ההסללה שאליה מכוונות נשים ובהתאם לחינוך – הן חייבות להקשיב לגבר, לשמור על צניעות ולהישאר בבית.
מדינה בתוך מדינה
אישה שמעיזה להתגרש - לוקחים לה את הילדים. מדינה בתוך מדינה. ככה זה כשיש כוח אדיר לבתי המשפט הדתיים. מרבית היהודים הישראלים אינם מודעים למתרחש בתוך החברה הערבית, לחינוך מבית שמבהיר כבר מגיל צעיר שאישה לא שווה לגבר, אלא נחותה ממנו.
ואם יש כזה פער גדול, מהיכן יגיע השינוי? מבלי להסיר את האחריות מהמשטרה, אני מאמינה שהשינוי צריך להיות במערכת החינוך. קשה מאוד להיכנס לבית של משפחה ערבית ולהסביר לה שזה לא לגיטימי לרצוח אישה ושצריך להיות שוויון בין המינים, אבל אפשר וצריך להיכנס למערכת החינוך באופן מסודר. ילדים ובני נוער צריכים ללמוד כבר בגן-הילדים, ולאחר מכן בבית-ספר יסודי ובתיכון, שנשים וגברים שווים ושאישה יכולה וצריכה לעשות כל מה שגבר עושה. אישה יכולה להתלבש איך שבא לה, וללמוד ולעבוד כראות עיניה.
זה לא מה שרואים היום ילדים וילדות בחברה הערבית. לפי התרבות והחינוך, אישה היא משרתת ולפעמים אפילו עבד של הגברים, מתלבשת בצניעות ומקשיבה לכל מה שאומרים לה לעשות. כאן זה מתחיל - תרבות וחינוך לגזענות. לכן בקהילות מוסלמיות שיש בהן אינטראקציה גבוהה עם נוצרים ויהודים יש פחות אלימות נגד נשים.
רוזאן שחאדהצעירות ערביות צריכות לראות דמויות לחיקוי, ערביות ויהודיות, שמתנהגות אחרת ממה שהן רואות בבית. ככל שנשים ערביות מודרניות ויהודיות חילוניות יעבדו כמורות במוסדות חינוך בחברה הערבית, תהיה לכך השפעה חיובית על המגזר כולו. אנחנו חייבים להתקדם לעבר המאה ה-21, ולא להישאר תקועים בג'אהִליה.
אלימות נגד נשים היא תופעה חוצת מגזרים, דתות ותרבויות, אבל בחברה הערבית התופעה קשה במיוחד, ורק חלקה נגלה לציבור הישראלי רחב. אני יודעת כי אני בדואית שברחה מהבית בגיל 13 כדי להינצל מגורל מר של דיכוי. כל יום אני שומעת סיפורי אימה ופחד מפי נשים ערביות שרק רוצות חופש. לא יותר. חופש! הדרך לחופש ולשוויון נמצאת בטיפול שורש במערכת החינוך. משם יגיע הפתרון. הכול מתחיל בחינוך!
הכותבת היא בדואית לשעבר שהצליחה לברוח ממשפחה אלימה בגיל 13. על תלאותיה כתבה בספר "גַ'הַנַּם" (جَهَنَّم), והיא גם מספרת עליהן בהרצאות ובסיוע לנשים לצאת ממעגל האלימות
