הממשלה אמנם החליטה לאפשר פינוי יישובים שנמצאים במרחק של עד 5 ק"מ מגבול לבנון, אך במערכת הביטחון בשלב זה לא ממליצים לפנות אותם. כ-3,000 תושבים נותרו בחזית הלחימה בשעה ששכניהם מרוב יישובי הסביבה פונו מבתיהם, מתארחים בדירות ובבתי מלון ומקבלים הכרה בנזקים הכלכליים.
(צילום: אביהו שפירא, שמוליק דודפור)
4 צפייה בגלריה
טנק של צה"ל בצפון. תושבים ליד גבול לבנון מתארים מציאות בלתי אפשרית
(צילום: רויטרס /Evelyn Hockstein)
הכותרת
בין הפוגה להפסקת אש: המטרה של חמאס והתנאים של ישראל / רון בן ישי
23:57
גורמים במערכת הביטחון מסבירים מנגד כי החלטות הפינוי מתקבלות בידי משרד הביטחון וגופי החירום הממשלתיים, ואילו הצבא רק מספק הערכת מצב לסיכונים הנשקפים במרחב הגבול.
לפי שעה הוחלט שלא לפנות את היישובים עבדון, מנות, אלקוש ואבירים במועצה האזורית מעלה יוסף בגליל המערבי. "אנחנו לא יכולים לקיים פה חיים", אמר הבוקר שמואל (שפי) שאלתיאל-הלוי, תושב מנות ובעל מסעדה ביישוב. על פי הנתונים הרשמיים, מנות נמצא במרחק 4.9 ק"מ מהגבול, ותושביו נדרשים להישאר בבתים או לעזוב ללא כל אפשרות לפיצוי והכרה בנזקים.
שאלתיאל-הלוי סיפר בריאיון ל-ynet על שגרת חיים בלתי אפשרית: "צירי ההגעה ליישוב חסומים בכל פעם שיש אירוע על הגבול, וחוסמים את הכביש כבר מצומת כברי. יש כאן הורים שמשאירים את הילדים כדי לקחת ילד אחר לפעילות מחוץ ליישוב - ולא יכולים לחזור ולטפל בילד שנשאר בבית. להיות תקוע בפקק בצומת, שעתיים או שלוש, בלי מחסה מטילים, זה פשוט אבסורד". שאלתיאל-הלוי מספר שהילדים ביישובי האזור נתקפים בפחדים וחרדות, כתוצאה מהרעש הכמעט בלתי פוסק של הירי הארטילרי של צה"ל לעבר לבנון בשעות היום והלילה.
שכנו של שאלתיאל-הלוי ליישוב, אסף מרקו, סיפר כי ילדיו למעשה לא לומדים כבר חודשיים, מאז ראש השנה: "הם מחפשים את עצמם ומטפסים על הקירות. רוב חבריהם ביישובים הסמוכים פונו ודאגו להם למסגרות חינוך והפוגה. למרות שהצבא לא מוכן לפנות אותנו, על כל משפחה שנשארה כאן שלוש כבר עזבו, אבל אף אחד במדינה לא מוכן להכיר בהן ולתת להן את התמיכה שמקבלים התושבים ביישובים הצמודים לנו שכן פונו".
"התחושה היא שאנחנו לא מעניינים אף אחד, מישהו החליט בצבא שאנחנו לא מאויימים ונמצאים בשגרת מלחמה. יש פה מלחמה ברמה שאתה מתעורר בבוקר וטנק תופס לך את החניה. קמים והולכים לישון עם הפגזות בלתי פוסקות".
מרקו מצביע לעבר לבנון, הצופה על יישובי הגליל, ומתאר את הסכנה מולה התושבים ניצבים. "כמו שאנחנו רואים אותם, הם רואים אותנו ויכולים לירות עלינו טילי קורנט מתי שהם רוצים. אין לנו שום תחושת ביטחון או הגנה. כשאני יוצא מהיישוב עם אחד הילדים אני אף פעם לא יודע אם אוכל לחזור לילדים שנשארו מאחור, כי הצבא סוגר כל הזמן את הכבישים המאויימים בגלל התרעות של חוליות ירי מחיזבאללה שנמצאות בגבול ומחכות לפגוע בנו".
"אם הציר מסוכן אז אני לא צריך להיות פה. אומרים שבטוח פה ולא צריך לפנות אותנו? אז למה בכל יום אני יכול להיתקע ולא יכול לצאת מהבית או לחזור אליו, אל הילדים שלי, כי הצירים נסגרים לתנועה?".
פולי קימל, בעלת עסק תיירותי במנות, מוסיפה כי הדרישה לפינוי התושבים שנותרו ביישוב לא מגיעה מרצון ל"נופש התאווררות" אלא מצורך ביטחוני. "הגענו לפה כדי ליישב את הגליל אבל בעת הזאת אין מנוס ואנחנו צריכים לצאת מהחזית כדי שיהיה לנו לאן לחזור. הכול כאן מושבת. אין לנו עבודה כבר קרוב ל-40 יום, עד כה לא קיבלנו פיצוי כלשהו מהממשלה. אנחנו כרגע מופקרים".
רחלי חפר, תושבת אבירים שגם תושביו לא פונו עד כה, מסכימה עם קימל: "הסבירו לנו כי המדינה מאפשרת לצבא לפנות אותנו, אבל הצבא מנהל את השיקולים וממליץ לפנות בהתאם לצרכים שלו, ואנחנו נופלים בין הכיסאות. רואים בנו כמי שגרים במרכז הארץ ולא 3 ק"מ מחיזבאללה".
