לא תוכנו של חוק יסוד לימוד תורה פסול, אלא מה שמקדמיו מבקשים להשיג באמצעותו. עצם ההצהרה על ערכים לאומיים, אתניים או דתיים, איננה נדירה בחוקות דמוקרטיות מודרניות. הצ׳רטר הקנדי, ששימש מקור השראה לחוקי היסוד בישראל, כולל הצהרה על ״עליונות האל״. פסקת ההקדמה של חוק היסוד של גרמניה מתייחסת ל"אחריות הגזע האנושי בפני האל". חוקת אירלנד ניתנת ״בשם השילוש הקדוש, שממנו נובעת כל סמכות, ואשר עליו להיות תכליתנו הסופית בכל מעשי אדם ומדינה", ומצהירה על ״הזיקה המיוחדת של האומה לבני מוצא אירי מחוץ למדינה". חוקת יוון פותחת במילים: ״בשם השילוש הקדוש, בעל המהות האחידה והבלתי ניתנת לחלוקה", מגדירה את הכנסייה המזרחית האורתודוקסית כדת המדינה, וקובעת כי הקאנונים של הכנסייה, צווי הפטריארך והחלטות הסינוד הקדוש הם בסיס שיטת המשטר. חוקות הממלכות של דנמרק ונורבגיה מקבעות את הלותרניזם כדת הממלכות וקובעות שתינתן תמיכה לכנסיה האוונגלית הלותרנית.
מבחינת התיאוריה החוקתית אין הבדל בין הקביעה שלימוד תורה הוא ערך לאומי ובין הקביעה הקונצנזואלית בחוק יסוד מדינת הלאום, ש״המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי״. גם בעיני שלי לימוד תורה הוא ערך חשוב, ואני אף מקדיש לו זמן. החוק גם קולע להנמקה שמקובלת עלי: חשיבותו של לימוד תורה נעוצה במרכזיותו במורשת העם היהודי ולא בתפיסה מטאפיסית. מורשת תרבותית ורוחנית היא בסיס להענקת מסגרת של משמעות לתפיסת הזהות של בני אותה תרבות, החורגת מסיפוק צרכיהם הפיסיים. היא ההקשר שבתוכו משובצים אוצר המילים, הנאראטיבים והערכים המהווים את חומרי הגלם לגיבוש אישיותם האינדיבידואלית של בני אותה תרבות. משום כך, ראוי לטפחה ולהעשירה.
חשיבות לימוד התורה בוודאי לא נובעת מן הסברה העממית התמימה, שחלק ממקדמי החוק מצהירים עליה, שתורה מגנא ומצילא במובן הגשמי. לשמחתי הכנסת איננה מצהירה שלימוד תורה הוא מין כישוף, וכי בכוחם המאגי של ריטואלים להטות טילים בליסטיים או לרפא מחלות
חשיבות לימוד התורה בוודאי לא נובעת מן הסברה העממית התמימה, שחלק ממקדמי החוק מצהירים עליה, שתורה מגנא ומצילא במובן הגשמי. לשמחתי הכנסת איננה מצהירה שלימוד תורה הוא מין כישוף, וכי בכוחם המאגי של ריטואלים להטות טילים בליסטיים או לרפא מחלות. אני חושד בעסקנים החרדים שגם הם לא תמיד מאמינים בכך. אלמלא כן, לא היו נאבקים בכוונה לגייס אותם באמצעות הפגנות המוניות וחסימת כבישים, שיש בהן בראש ובראשונה ביטול תורה, אלא באמצעות הגברת הלימוד בתוך כותלי בית המדרש. הם מקבלים על עצמם מסתמא את הנחייתו של רבי ינאי הכהן: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס״.
אולם, המוטיבציה שהניעה את תהליך החקיקה הזה היא מגונה ומטופשת גם יחד. מגונה, משום שהיא נועדה לשרת אורח חיים נצלני, המשתמש בדברי תורה קרדום לחפור בהם. ומטופש, משום שהיא מקבלת ומאששת את התפיסה המשטרית הישראלית החריגה, שהפקיעה את שאלת גיוס בני הישיבות מן ההליך הדמוקרטי והפכה אותה לנושא של תכסיסים משפטיים. מקדמי החוק מקבלים למעשה את הרעיון ששאלת הגיוס תוכרע בזירה המשפטית, וסבורים בטעות שכל מה שחסר לשופטים כדי להכריע לטובתם הוא קוצו של יוד בחוק יסוד, שבו יוכלו לתלות את הכרעתם. מאבקם האמיתי צריך היה להיות לכיבוד החלטות הרוב ולניסיון (מאתגר למדי) להמשיך ולשכנע את הרוב בהצדקת ההטבות המופלגות שהם מקבלים.
המהומה בהצבעה במליאת הכנסת
(צילום: אלכס גמבורג)
עקרון השוויון נועד להגן על מיעוטים מפני עריצות הרוב ולא על הרוב מפני יכולתו של מיעוט לנצל לטובתו את כח המיקוח פוליטי שלו. הפטור מגיוס בני ישיבות נקבע על ידי רוב עקבי בממשלות מתחלפות במשך קרוב ל-80 שנה, ללא מחטף או הטעיה. הרוב מעדיף בד"כ שהחרדים יתגייסו, אבל עד לאחרונה העניין הזה היה חשוב לו פחות מן השאלה איזה חילוני יהיה בשלטון, ולכן יכלו החרדים להטיל את מלוא כחם הפוליטי על תביעתם להטבות סקטוריאליות. בעולם הדמוקרטי שמחוץ לישראל זהו אקט לגיטימי של סחר-חליפין במשאבים ובערכים, שאיננו שונה במאומה ממה שעושים כאן המגזר החקלאי או העובדים המאוגדים. העדפת מיעוט תרבותי שמתקבלת ברוב דעות באמצעות ברית פוליטית אינה מפרה את עקרון השוויון. הרוב רשאי לקבוע, בניגוד לדעתי, שלימוד תורה הוא צורך לאומי השקול לשירות צבאי, שיש לעוות את מבנה שוק המזון לטובת מגזר חקלאי בלתי יעיל, או שמשלם המיסים צריך לסבסד במאות מיליוני שקלים לימודי משפטים ומנהל עסקים. אם אני חש חוסר שוויון, איש לא אוסר עלי להצטרף ללימודים בישיבה, ללמוד משפטים במוסד מתוקצב או לעסוק בחקלאות.
במקום לנסות לשכנע את הרוב שההטבות הניתנות להן מהוות תמורה נסבלת לנכונותם לכרות ברית פוליטית עם המרבה במחיר, החרדים מנסים לשחק במשחקי המילים המזוייפים של משפטנים
משהשתרשה הדעה שגוף בלתי נבחר יכול לכפות על רוב עקבי בציבור סדרי עדיפויות משלו, שלא לצורך הגנת המיעוט, השתבשו המערכות, הרוב איבד את יכולתו לגבש העדפות מושכלות, ופתרון הבעיה באמצעים דמוקרטיים נדחה בעשרות שנים. כעת, מקבלים החרדים על עצמם את ההגיון הזה, ובמקום לנסות לשכנע את הרוב שההטבות הניתנות להן מהוות תמורה נסבלת לנכונותם לכרות ברית פוליטית עם המרבה במחיר, הם מנסים לשחק במשחקי המילים המזוייפים של משפטנים. אולי הם גם מוסיפים לכך תפילות לאיוש מחדש של בית המשפט העליון, כדי שיוכל לאכוף פטור מגיוס בני ישיבות גם אם הרוב יסבור שיש לגייסם.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
