מטה משפחות החטופים לא הוקם מתוכנית עבודה מסודרת, ולא מתוך ידיעה לאיזה כיוון יילך. הוא הוקם מתוך כאב וצורך מיידי, מתוך ואקום שבו לא הייתה כתובת אחת למשפחות החטופים ולא מנגנון. תוך שבועות ספורים הפך הבניין של צ'ק פוינט לבית: מקום של עשייה אינטנסיבית, של תקווה, של מאבק יומיומי על חיי אדם. כמעט שנתיים אחר כך, הבית מתרוקן.
היום מפנים עובדי המטה, המשפחות והמתנדבים את הבניין שהועמד לרשותם. הפעילות, כפי שהייתה מוכרת מאז טבח 7 באוקטובר, לא תימשך עוד באותו היקף. המערך הגדול, הרחב, שפעל מסביב לשעון - מתפרק. במקומו יישאר צוות מצומצם, מותאם לצורך, שימשיך ללוות את משפחתו של החלל החטוף האחרון רן גואילי - עד שיחזור לקבורה בישראל.
דני בר גיורא, מנכ"ל המטה, מתאר את הרגע כ"חמוץ-מתוק". "זה רגע שמח-עצוב. אנחנו מפנים את הבניין שצ'ק פוינט העמידה לרשות המטה, וזו הזדמנות מדהימה להודות להם. אנחנו מפנים כאן חלק מסוים מפעולת המטה כפי שכולנו הכרנו אותו בשנתיים האחרונות. עוברים לעבודה בפורמט מאוד מאוד מצומצם, בעיקר של צוות יקר שצמוד למשפחת גואילי. יהיו שני משרדים קטנים שאליהם אנחנו עוברים החל ממחר", שיתף.
הוא מדגיש שהמאבק, לפחות מבחינתו, שינה צורה. לדבריו, "זה כבר לא מאבק, יש הסכם חתום שצריך לקיים אותו. לצד השמחה על השבתם של 254 חטופים אנחנו עדיין עם הכאב הגדול והמצוקה הגדולה שרני עדיין לא פה. אנחנו נפרדים היום מהרבה מאוד עובדים ומהבניין הזה, שהיה בית עבורנו וגם עבור המשפחות".
הבית הזה לא היה רק משרדים, מסכים ולוחות משימות. עבור אנשי המטה הוא היה מרחב רגשי כמעט טוטאלי, וגם עבור משפחות החטופים עצמן. ראובן יבלונקה, אביו של חנן יבלונקה שנחטף ונרצח והושב מרצועת עזה במבצע צבאי, תיאר את המקום כעוגן יומיומי.
"שלושה חודשים חנן היה נעדר, ואחר כך הודיעו לנו שהוא חטוף", סיפר. "אחרי שמונה חודשים הוא חזר במבצע צבאי. אני לא נפרד מהמטה עד שרן חוזר. אהבתי לבוא לפה, לפגוש את האנשים. המקום הזה היה בית שני עבורי בשנתיים האחרונות. היינו נפגשים פה המשפחות ומחזקים אחד את השני. אני עצוב שהמקום הזה נסגר, זה מקום שתמיד דאגו לנו בו. כל יום אני עולה לקבר של חנן, אומר לו כמה מילים והולך".
עבור הצוות המקצועי, הבית הזה דרש החזקה רגשית כמעט בלתי אפשרית. מירב לפידות, ראש מערך ההסברה, אומרת שזו הייתה התקופה המורכבת ביותר שחוותה בחייה. "זאת הייתה השנה וחצי הכי מורכבת רגשית ומקצועית שחוויתי. עליות ומורדות של תקווה ואמונה בדרך, ומצד שני מפחי נפש עצומים בכל עסקה שירדה מהפרק. לנו כצוות מקצועי אין את הפריבילגיה להתפרק. אנחנו צריכים לקום כל בוקר מחדש ולחשוב על האסטרטגיה הנכונה - איך לרתום את עם ישראל, המגזר העסקי ומקבלי ההחלטות בארץ ובעולם, עד שנגיע למטרה", הסבירה.
היום הזה, מבחינתה, מסכם את הדואליות שבה פעל המטה מאז הקמתו. "זה יום שמח ועצוב מאוד", שיתפה. "שמחים על כל אחד מ-254 החטופים שחזרו ועצובים מאוד שעוד לא השלמנו את המשימה. רני שלנו עדיין שבוי בעזה. עצוב גם להיפרד מהמקום הזה, הוא היה לנו לבית כמעט שנה וחצי. ביליתי בו הכי הרבה זמן, עם אנשים מדהימים שהפכו למשפחה. מי שלא היה פה לא יכול להבין את רמת המסירות: שעות עבודה ארוכות, אחריות כבדה כי חיי אדם תלויים במה שנעשה כאן, וגם הבאה של חללים לקבורה תלויה בזה".
לדבריה, גם ברגע הפירוק אין תחושת סיום. "למרות שהמטה נסגר בצורתו הנוכחית, אנחנו ממשיכים", אמרה. "צוות מצומצם, מותאם, שממשיך ללוות את משפחת גואילי. ואני איתם - עד שרני יחזור".
תחושת הביניים הזו חוזרת אצל רבים מאנשי המטה. תמי גורלי, מצוות התקשורת, מתקשה לעכל את עצם העזיבה. לדבריה, "זה יום מאוד מוזר. אני לא באמת מבינה שאי אפשר יהיה לבוא לפה מחר. הכול היה כל כך אינטנסיבי ומהיר ולא מתוכנן. מההתחלה אף אחד לא הבין שהוא נשאב לדבר ארוך, מתמשך ולא יציב. תמיד הייתה שאיפה שזה ייגמר, אבל אין תחושה של סוף. אין סוף, גם בגלל רני, וגם כי לא מרגיש שמדינת ישראל נמצאת בנחלה שלה". גם עבורה, כמו עבור אחרים, ההמשך ברור - לפחות עד גבול מסוים. "אנחנו ממשיכים עם משפחת גואילי עד שרני יחזור".
סיג'יי הורן, גם היא מצוות התקשורת, דיברה על חוויה שתלך איתה לכל החיים. "את כל מה שעשינו פה ניקח איתנו עד הנשימה האחרונה", שיתפה. "אף אחד לא ידע למה הוא נכנס, אף אחד לא ציפה שזה ייקח כל כך הרבה זמן, ולא ידענו לאיזה סיטואציות נגיע. גילינו רגשות שלא ידענו שקיימים בכלל. בנינו פה משהו מדהים, היינו חלק מההיסטוריה".
אבל גם היא מסרבת להגדיר את הרגע כסיום. לפי הורן, "כמו כל דבר, יש התחלה ויש סוף, אבל כאן זה עדיין לא סוף. רני עדיין לא בבית. ביום שהוא יחזור נוכל באמת לסכם. היום אני מסתכלת על מה אעשה ביום שאחרי, והכול נראה לי חסר משמעות לעומת העשייה פה. זה כמו שנות כלב: כל שנה פה היא שבע שנים. זה 24/7. המשפחות הפכו להיות המשפחה שלנו. הן נהיו המקום הראשון בחיים שלנו".
בסופו של יום, המטה אולי מתפרק פיזית - קירות, חדרים, עמדות עבודה. אבל האנשים שעברו דרכו לא חוזרים להיות מי שהיו לפני. מה שנבנה שם, תחת לחץ בלתי פוסק, בין תקווה לייאוש, לא מתאדה עם פינוי בניין. הוא מצטמצם, משנה צורה, וממשיך להתקיים סביב מטרה אחת שעדיין לא הושלמה. עד שרני יחזור.
