19 מהנרצחים במתקפת הטרור של חמאס ובירי הרקטות שהיא כללה הם בני החברה הבדואית והכפרים הלא-מוכרים בדרום. האובדן הכבד של הבדואים שם, שכולל שישה ילדים, בהם ארבעה בני משפחה אחת, מגיע כשברקע קריאות הבדואים לממשלה למגן את יישובי הפזורה, שבחלקם אין אפילו אזעקות, והתושבים נאלצים להסתמך על אמצעי התקשורת כדי להתעדכן בנפילות בשטחם.
אחד מנרצחי המתקפה הוא עבד אלרחמן עאטף אלזיאדנה (26), תושב רהט, שנורה למוות בכל חלקי גופו בידי חמושי חמאס בחוף זיקים. ארבעה מבני משפחתו של אלזיאדנה שהיו באזור חולית בשעת המתקפה מוגדרים נעדרים, וכמותם עוד שבעה אזרחים בדואים.
"עבד היה אדם נהדר ועמד להתחתן בעוד שנה וחצי", מספר אמיר אלזיאדנה, קרוב משפחתו. "באותו יום שחור, כשהבנו שהוא נמצא באזור ואחרי שהקשר איתו ניתק, חיפשנו אותו בלי הפסקה, עד שקיבלנו את ההודעה שהוא נרצח. היינו מעדיפים כבר לשמוע שהוא נחטף".
שני קורבנות אחרים מרהט הם בני הדודים דאליה ואוסאמה אבו מדיג'ם. השניים, בני 27, נרצחו על ידי מחבלים שירו בהם ובעוד כ-80 בני אדם שעבדו באותה עת בשדות ביישובי העוטף. בני הדודים היו קרובי משפחתו של ראש העיר רהט, עטא אבו מדיג'ם.
במתקפת הטרור נרצחה גם פאטמה אלטלאקת, בת 33 מערערה, שנפגעה מאש המחבלים ליד אופקים, כשהיא ובעלה הגיעו לעבודתם החקלאית. היא הייתה אמא לתשעה ילדים, הגדול שבהם בן תשע והקטנה בת שישה חודשים. בן דודה ריאד סיפר שבאותו יום שבת נוראי נסעו פאטמה ובעלה לעבודה עם בתם התינוקת, וזמן קצר אחרי שהגיעו למקום נתקלו במחבלי חמאס, שירו בהם. פאטמה נהרגה במקום, ואילו בעלה לקה בחרדה. התינוקת לא נפגעה, והוחזרה למשפחתה בערערה. ריאד מספר כי גופתה של פאטמה הושבה מהשטח רק אחרי שלושה ימים.
"היא הייתה אישה מדהימה ואמא מדהימה", סיפר ריאד. "כולם כאן בהלם ולא מפסיקים לבכות. בהתחלה, כשלא מצאו את הגופה שלה, קיווינו שאולי היא רק פצועה ועוד תחזור לחבק את הילדים, אבל לצערנו זה לא קרה בסוף, והילדים נשארו ללא אמא. היא הקריבה את חייה למענם. אנחנו פוחדים מאוד ומקווים שנחזור לשגרת החיים כמה שיותר מהר, כי בינתיים האזרחים הפשוטים הם אלה שמשלמים מחיר יקר".
הנכד של פאיזה לא מפסיק לשאול: "איפה סבתא?"
כאמור, ברבים מהכפרים הבלתי מוכרים בנגב אין מרחב מוגן וכיפת ברזל אינה מופעלת, משום שהם נחשבים לשטחים פתוחים, וחלקם אפילו לא מופיעים במפות של הצבא. בעת אזעקה, לתושבים אין דרך להגן על עצמם מפני רקטות.
"הגורמים האחראים מתעלמים מאיתנו ומהחיים שלנו", אומר עלי איו סבייח, קרוב משפחתן של פאיזה אבו סבייח (57) ונכדתה מאי זוהיר אבו סבייח (13) מהכפר כוחלה שבמועצה האזורית אל-קסום. הן נהרגו ביום הראשון למלחמה מרקטה שפגעה בצריף שבו גרו פאיזה ובעלה. "איבדנו סבתא ונכדה, וזה טראגי כל כך", אומר עלי. "אנחנו גרים בבתים שעשויים מאיסכורית (סוג של פח), והמדינה לא מאפשרת לנו לבנות בתים רגילים כמו בעיירות היהודיות והערביות. אם הגג היה עשוי ממלט אולי לא היינו מאבדים אותן. הגגות שלנו בנויים כך שבמצב של מלחמה אנחנו בסכנה עצומה, ואם כל זה לא מספיק אין לנו אפילו אזעקות שיתריעו שצריך לשכב ולהגן על עצמנו, וכמובן שאין לנו מקלטים או מרחב מוגן".
נאיף, אחיה של פאיזה, סיפר: "היא הייתה אחותי הגדולה. היו לה שמונה ילדים ו-12 נכדים, והיא הייתה אישה טובה שגידלה אותם ודאגה לחינוך שלהם. שניים מהילדים ושישה מהנכדים שלה נפצעו, כולל ילד בן שמונה שעבר ניתוח להוצאת רסיסים. הוא עדיין לא יודע שסבתא שלו מתה, ולא מפסיק לשאול עליה. בעלה במצב נפשי קשה מאוד עכשיו".
על הנכדה מאי סיפר: "היא הייתה ילדה חכמה וחברותית. המורה שלה הגיעה לביקור והראתה לנו את גיליון הציונים שלה, הכול מלא במאיות". אחרי מותה אושפז אביה בבית החולים בגלל כאבים בחזה. כעת מנסה המועצה לסייע למשפחה בפסיכולוגים, וגם עמותות נרתמות, אבל לדברי נאיף המצב קשה מאוד: "אמנם השכונה שלנו זכתה לפני כמה שנים להכרה מהמדינה, אבל אין לנו ממ"דים או מקלטים וגם לא אזעקות. אנחנו נחשבים לשטח פתוח, ואף אחד לא טורח להגן עלינו עם כיפת ברזל. מפקירים אותנו למותנו, פשוט כך".
זכריה אבו ג'מאע מהכפר ערערה מאמין שאם היו אזעקה ומיגון, הבן שלו יזן, בסך הכול בן 5, היה בחיים עכשיו. יזן הקטן היה ההרוג הראשון מרקטה בעורף בבוקר של 7 באוקטובר, כשרקטה מעזה נפלה ליד ביתו. "אני שבור, ולא יכול לדבר על זה כרגע, פשוט לא יכול", הוא אומר עדיין. "אני יוצא מהבית רק לבית הקברות, ורוב הזמן יושב במרפסת, מעשן ושותה קפה". יזן היה הבן הזכר היחיד של אבו ג'מאע, ובבית נותרו לו שלוש בנות, בנות שש, שלוש ושנה. כשהרקטה התפוצצה היא ניפצה את חלונות הבית, וגם בתו התינוקת כמעט נפצעה. "על המיטה שלה נפלו עשרות שברי זכוכיות כשהיא שכבה בה. מזל שהיא לא נהרגה גם כן". גם הוא רוצה שכולם יידעו שלתושבי הכפר אין ממ"דים ואזעקות, והם חשים מופקרים.
אבל כבד ירד גם על משפחת אלקרעאן משכונת אלבאת, שארבעה מבניה נהרגו מפגיעת רקטות: האחים מאלק (14) וג'וועד (15) אברהים אלקרעאן, ובני הדודים אמין עקל אלקרעאן (16) ומחמד ד'יב אלקרעאן (12).
קרוב משפחתם סיפר כי האחים מאלק וג'וועד נולדו אחרי שנים ארוכות שבהן ההורים השתוקקו לילדים, והמשפחה מתקשה לעכל את האובדן. "אנחנו חיים בתנאים קשים ובתוך צריפים, ללא שום מיגון", סיפר. "אם נחשוב לבנות מקלטים בבתים שלנו, הרשויות יעצרו אותנו בטענה שזה לא חוקי. לא מעניין אותן שבזמן לחימה או רעידת אדמה אין לנו איך להתגונן. אין כאן אזעקות וכולם יודעים את זה, אבל אף גורם רשמי לא מתעניין בנו. מפקירים אותנו כי אנחנו ערבים. החיים שלנו לא שווים בעיניהם".
עווד עזר גם ברגע האחרון בחייו: "חי ומת כגיבור"
עבד אל-קרים אלנסאסרה מכסייפה, בשנות ה-50 לחייו, נרצח על ידי מחבלי חמאס כשניסה לחלץ מבלים ממסיבת הטבע ליד רעים. הוא היה נשוי ואב לשישה ילדים. "ביום הראשון לא ידענו מה קורה איתו וחשבנו שהוא נחטף", סיפר קרוב משפחתו. "רק אחרי כמה ימים נודע לנו שהוא מת. עבד היה אדם נהדר, שתמיד חשב על אחרים ורצה לעזור. כשמישהו היה צריך עזרה הוא היה עוזב הכול ומגיע. הילדים שלו לא מפסיקים לשאול מתי אבא חוזר".
עווד מוסא דראושה, תושב איכסל בשנות ה-20 לחייו, עבד בזמן מתקפת הטרור כנהג אמבולנס ליד קיבוץ רעים. כשהמתקפה החלה הוא הגיש עזרה לפצועים. במשך שישה ימים לא ידעו בני משפחתו מה עלה בגורלו. "מרגע שנודע לנו על המתקפה לא הפסקנו לחפש אותו. פרסמנו את השם והתמונה שלו ברשתות החברתיות, ורק חיכינו לשיחה שתגיע ותעדכן אותנו שהוא בחיים. אבל ביום חמישי הגיעו אנשים מפיקוד העורף וסיפרו לנו שהוא מת. צרחנו, בכינו. זה לא מה שרצינו לשמוע".
ראיה דראושה, אחותו של עווד, סיפרה שהחלום שלו היה להיות פרמדיק. "כבר בגיל 16 הוא קיבל תעודת חובש, והחלום שלו היה להקים עסק של אמבולנסים ולעזור לאנשים. בשנת 2019 הוא עבר לגאורגיה כדי ללמוד רפואה, אבל אחרי שנה הוא חזרה ארצה בגלל פרוץ מגפת הקורונה. הוא לא רצה ללמוד מרחוק דרך המחשב, והעדיף לחזור לעבוד. אחרי שחזר הוא התחיל לעבוד במד"א, אחר כך עבר ל'איחוד הצלה' ולאחרונה הוא עבד בחברת 'יוסי אמבולנס'. הוא נרצח כשהוא עזר לפצועים במסיבה. עד לרגע האחרון השלו הוא לא הפסיק להעניק לאחרים. הוא חי כגיבור, ומת כגיבור".
מוסא ידע שיש מחבלים, והתעקש להציל את האחיין
חארב אבו סבילה, תושב הכפר אבו תלול, היה עם ילדיו בקיבוץ אורים כשהמתקפה הרצחנית של חמאס החלה. "הייתי עם הילדים במרעה, ובערך בשש וחצי בבוקר התחילו אזעקות. נזכרתי שחבר שלי, מוסא אבו סבילה, עובד באזור והתקשרתי להזהיר אותו, אבל הוא כבר היה איפה שהמחבלים התחילו לירות. הוא אמר לי שהוא חייב להגיע לקיבוץ רעים כי האחיין שלו נעלם שם.
"ניסיתי להזהיר אותו שלא ילך, אבל לא הצלחתי", מספר חארב. "אחרי כמה זמן הוא התקשר וסיפר שירו עליו ושהוא נפצע בכתף ונמצא בפרדסים של קיבוץ מגן. התקשרתי לפקח מהסיירת הירוקה כדי שישלחו לו עזרה, אבל בזמן שהחיילים טיפלו בו - כולם נרצחו. האחיין שלו נשאר בחיים והצליח לחזור הביתה ברגל".
חארב מספר שמוסא, בן 41 במותו, שירת בצבא ועבד בשמירה באזור נתיבות. הוא היה נשוי ואב לשמונה ילדים. "לחמאס לא אכפת את מי הם הורגים - הם לא מבדילים בין ערבים ליהודים. מה שהם עשו כאן זה פשע אכזרי".
