ירידת כוחה של איראן והוואקום שנוצר מאז השבעה באוקטובר הובילו להתנגשות בין שתי מעצמות אזוריות שנאבקות על ההגמוניה המזרח תיכונית. במשך תקופה ארוכה, ראתה טורקיה את ישראל מדממת ומתישה את עצמה באין ספור חזיתות ולא ערוכה לעימות עם העוצמה הטורקית, אבל משהו לאחרונה החל לערער את הביטחון העצמי הטורקי.
המשהו הזה הוא הברית האסטרטגית בין ישראל, יוון וקפריסין. מה שהתחיל כהחלפת ידע ושיתופי פעולה כלכליים וצבאיים התפתח בחודשים האחרונים לקשר עמוק ומחייב – לא רק כביטוי של ידידות הולכת ונרקמת, אלא גם כהתאגדות מול אויב משותף. הטורקים, מצידם, מזהים את האתגר ומגיבים בהתאם. האסטרטגיה, כך נראה, היא לפורר את הברית ע"י "פקיחת עיניים" יווניות לסכנה שבברית עם ישראל. המטרה היא להפריד בין ישראל לבעלות בריתה, ואז למשול.
בשבוע שעבר ניתן היה לראות ביטויים לכך ביתר שאת. ביום רביעי, למשל, פרסם ייני שאפאק, הביטאון שמזוהה עם מפלגת AKP של ארדואן, מאמר שנכתב ע"י סרנור יאסיקאיה, הכתב הבכיר של העיתון לענייני חוץ. המאמר נכתב באנגלית וטען שישראל משתמשת ביוון כסוס טרויאני כדי להחליש את נאט"ו והאיחוד האירופי. האלגוריה למיתולוגיה היוונית והעובדה שהמאמר נכתב באנגלית אינם מקריים, כיוון שהמאמר לא יועד לעיניים טורקיות.
המאמר פורש האשמות קשות. ישראל, טוען יאסיקאיה, לא רק גוררת את אירופה אל תוך הכאוס שהיא מייצרת במזה״ת, היא גם מנסה להחליש ולפרק את נאט"ו. עכשיו, אחרי שביצעה רצח עם וטיהור אתני בעזה ובלבנון, מבקשת ישראל להחליף את אורבן ההונגרי בר"מ יוון מיצוטקיס, כבובה אירופאית שתגן עליה מפני העמדה לדין. המשמעויות, הוא אומר, הן שיוון יותר ויותר מצטיירת "כהילד המופרע באירופה", וקפריסין ("דרום קפריסין" בניסוחו) משלמת את המחיר על הפיכתה לבסיס צבאי ישראלי בדמות מתקפות טילים אירניות וכטב״מים מלבנון.
גם האקן פידאן, שר החוץ הטורקי הכריזמטי ויורשו הפוטנציאלי של ארדואן, התראיין השבוע והזהיר אף הוא את יוון וקפריסין מפני קיום הברית. הניסיון "לכתר" את טורקיה, אמר, היא מדיניות מסוכנת, ואיים בפירוש: "היא לא תביא איתה אמון, אלא חוסר אמון, צרות ומלחמה". הצורך של ישראל בברית הזו היא לא כי היא באמת חברה של היוונים, היא כי ישראל מנסה לתייג את טורקיה כאויב, משום שהיא לא יכולה להתקיים ללא אויב. מלבד זאת, טען פידאן, לא יוון ולא "הממשל היווני הקפריסאי" (כינוי שמטרתו לשנמך את הריבונות הקפריסאית באי) צריכים שיתוף פעולה צבאי עם ישראל - "יוון חברה בנאט"ו ול"ממשל היווני הקפריסאי" יש תמיכה של האיחוד האירופי" אין צורך ואין היגיון בברית הזו, אמר.
מעניינת לא פחות היא התגובה למסרים האלו. משרד החוץ היווני, בהודעה רשמית שמסתירה בקושי את האצבע המשולשת, הכריז "יוון מעצבת את מדיניות החוץ שלה באופן עצמאי, היא לא מקבלת הנחיות ולא חייבת הסברים לאף אחד". קפריסין, גם היא, ניערה את האשמות. נשיא קפריסין כריסטודולידיס אמר בראיון לבלומברג שאומנם הטילים נורו על קפריסין, אבל לא על אדמת קפריסין אלא על הבסיסים הבריטים שממוקמים בה, ונחשבים אדמה בריטית ריבונית. גם הסוגייה הזו פתחה תיבת שרצים. הקפריסאים הסבירו שלא ישראל גוררת אותם למלחמה, אלא העובדה שהבריטים עדיין מתייחסים אליהם כמושבה.
ניל ברצילום: גיל נתנזוןבשורה התחתונה, עוצמתה של הברית הזו נמדדת דווקא לפי עוצמת החרדה שהיא מעוררת באנקרה. טורקיה מזהה היטב שהציר המתהדק בין ישראל, יוון וקפריסין איננו אפיזודה דיפלומטית חולפת, אלא ראשיתה של מציאות אזורית חדשה - כזו שמציבה לה משקל נגד של ממש. לכן, הלחץ הטורקי איננו טיעון נגד הברית, הוא הודאה לא רצונית בחשיבותו.
ד"ר ניל בר מהמחלקה לממשל ומחשבה מדינית בבית הספר למדעי המדינה ומרכז קומפר לחקר אנטישמיות וגזענות באוניברסיטת חיפה, והמרכז לחקר הימין הפוליטי באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה
