בשבועות האחרונים הופצו ברשתות עוד ועוד תיעודים קשים מהגדה המערבית. באזור בית איכסא תועד פלסטיני מבוגר כשהוא אזוק ומכוסה עיניים, בזמן שחמוש בלבוש אזרחי עומד לצדו לצד כוחות צה״ל. בסרטון אחר שצולם בכפר עטארה צפונית לרמאללה, נראית כלבה מותקפת באכזריות בידי רעול פנים.
לפי מה שנראה בתיעוד, הכלבה הוכתה במשך דקות ארוכות עד שקרסה. בהמשך פורסם כי היא שרדה ומטופלת בישראל.
אבל מעבר למעשים עצמם, קשה להתעלם מהתחושה שמשהו עמוק נשחק.
ברשתות הופיעו גם תגובות שניסו להצדיק את האירועים בשם "המאבק על הקרקע". הפלסטינים מוצגים שוב כמי ש"גונבים אדמות", פולשים או מאיימים מעצם נוכחותם. אלא שגם אם מקבלים את הטענה הזאת - מה הקשר לבעלי חיים? איך כלבה חסרת ישע הופכת לחלק מהמאבק על האדמה?
אבל לצד ניסיונות ההצדקה, בלט גם דבר אחר: הזעזוע הרחב שעוררו התיעודים הללו בקרב רבים בישראל. משום שגם בתוך מציאות פוליטית מקוטבת ואלימה, חלק גדול מהציבור עדיין מסרב לנרמל מראות של השפלה, אכזריות ואלימות כלפי חסרי ישע. יש רגעים שבהם הוויכוח הפוליטי כבר לא מצליח לטשטש את מה שנראה מול העיניים.
ובכל זאת, קשה יותר ויותר לשכנע את עצמנו שמדובר רק בחריגים. התיעודים הללו חוזרים שוב ושוב: במקרה של הפלסטיני המבוגר, במקרה של הכלבה, ובעוד אינספור אירועים שמתועדים ומופצים כמעט מדי שבוע.
זו בדיוק הנקודה שבה משהו עמוק יותר נחשף
כי כשחברה מתרגלת לראות באנשים רק "איום", "בעיה דמוגרפית" או "אויב", האלימות כבר לא נעצרת בבני אדם. היא מחלחלת גם לסביבה - לשדות, לעצים, לבתים ולעיתים גם לבעלי חיים. החמלה עצמה מתחילה להישחק.
לא במקרה כתבתי אז ברשתות: "לא כעיתונאי, לא כפעיל חברתי ולא כבעל כלב - אלא פשוט כבן אדם". קשה היה להישאר אדיש מול סרטון כזה. קשה להבין איך אדם מסוגל להכות בעל חיים חסר ישע במשך דקות ארוכות בלי לעצור לרגע. בלי היסוס. בלי רחמים.
אני לא יודע אם ראש הממשלה ראה את הסרטון הזה, אבל אם כן - האם הוא נזכר לרגע בקאיה? אני כן נזכרתי בבלה, הכלבה שלי. ובדיוק בגלל זה קשה לי להבין איך אדם מסוגל לעמוד מול בעל חיים חסר ישע ולהמשיך להכות אותו כך.
המקרה שתועד באזור בית איכסא מטריד לא פחות. בהמשך נמסר מדובר צה״ל כי האירוע “נעשה באופן לא תקין שחרג מהנהלים” וכי התנהלות הכוחות מתוחקרת. אבל מעבר לשאלת הנהלים, קשה לצפות בתמונות כאלה מבלי לשאול מה היינו מרגישים אילו זה היה אבא שלנו. יש רגעים שבהם עצם המראה - אדם מבוגר אזוק ומכוסה עיניים מול מצלמות - מטלטל בפני עצמו, בלי קשר לוויכוח הפוליטי סביבו.
דווקא בגלל ההיסטוריה של העם היהודי, אסור שמראות של השפלה, דה־הומניזציה ואלימות כלפי חסרי ישע יהפכו לדבר שמתרגלים אליו. חברה בריאה חייבת לדעת להציב גבולות - גם בתוך מציאות מורכבת וקשה.
והעולם רואה את זה בזמן אמת.
בעידן של רשתות חברתיות ותיעוד בלתי פוסק, כבר קשה להכחיש או לטשטש את המציאות באמצעות סיסמאות והסברה. אפשר להתווכח על פוליטיקה, על היסטוריה ועל אחריות - אבל קשה הרבה יותר להסביר סרטון שבו אדם נלקח אזוק ומכוסה עיניים, או בעל חיים חסר ישע מוכה במשך דקות ארוכות. התמונות עצמן חזקות יותר מכל קמפיין.
אי אפשר להמשיך להתייחס לגדה המערבית כאילו לא חיים שם בני אדם. אי אפשר לדבר רק על "שטחים", "שליטה" ו"הרתעה", בלי לשאול גם מה המחיר האנושי - לשני הצדדים.
מוחמד עוסמאןוזו אולי השאלה שהחברה הישראלית דוחה שוב ושוב: מה עושה שליטה ממושכת בעם אחר לא רק לפלסטינים - אלא גם לישראלים עצמם.
כי בסופו של דבר, חברה לא נמדדת רק בכוח שלה להגן על עצמה, אלא גם ביכולת שלה להישאר אנושית בתוך מציאות אלימה.
ואי אפשר להמשיך כך בלי פתרון מדיני ובלי אופק ברור. לא רק בגלל הפלסטינים, אלא גם בגלל מה שמציאות כזו עושה לחברה הישראלית עצמה. כי כשהאלימות הופכת לרעש רקע קבוע - משהו נשחק אצל כולם.
הכותב הוא פעיל פוליטי-חברתי ועיתונאי עצמאי
