מדינת ישראל נמצאת כבר שנים בשגרת חירום מתמשכת, מלחמות פורצות כל כמה שנים ואף אחד לא מופתע כשנופלים פה טילים. לפני המערכה הנוכחית, זמן ההיערכות וההכנה היה אפילו ארוך מהממוצע. במשך חודשים התקשורת ומקבלי ההחלטות דברו, ניתחו ונתנו הערכות מדויקות על האפשרות והטיימינג של פתיחת מערכה מול איראן, כזאת שתחזיר את כולנו למקלטים ולממ"דים לזמן ממושך תחת איום טילים בליסטיים.
אבל נדמה שההיערכות המוקדמת התקיימה בעיקר באולפני החדשות. בפועל, הפערים בעורף שידועים לכל משרדי הממשלה ומהווים סכנת חיים ממשית לא תוקנו ולא נעשה דבר כדי לשפר את המצב. למשל מחדל המיגון עבור אוכלוסיות עם מוגבלויות - מדובר בעשרות אלפי אנשים שאין להם שום דרך להגיע למרחב מוגן בזמן האזעקה בין אם מפאת זקנה, מחלה או מגבלה גופנית. הם נאלצים לשבת בבית ולהתפלל שהטיל לא יפגע בבית שלהם. רולטה רוסית של ממש. המדינה מכירה את הבעיה, מודעת לסכנה שהאוכלוסייה הזאת נמצאת בה בשעת חירום - אבל לא עשתה ועדיין לא עושה דבר כדי לתקן את זה.
הדרישה של ציבור הנכים אינה מורכבת ואינה מותרות – היא בסיסית: הגנה על החיים. הפתרון המתאים ביותר הוא פינוי יזום ומוקדם של אנשים עם מוגבלות המעוניינים בכך למרחבים ציבוריים נגישים, תקניים ומותאמים לשהייה ממושכת. מדובר בפתרון ישים, הכרחי ומציל חיים. אולם בפועל, בקשות אלו נתקלות שוב ושוב בהתנגדויות, עיכובים וחוסר נכונות מצד מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והמקצועי כאחד.
במקום לקחת אחריות ולהפיק לקחים, מופנית לעיתים האשמה כלפי הקורבנות עצמם – גישה שאינה ראויה, אינה מוסרית ואינה אנושית "צפו בסרטון בו האישה נשארת לשבת בסלון ונפגעת מהדף הטיל" צועקת כותרת הכתבה
לצערי, המחיר כבר שולם בחיי אדם. ראינו קשישים שלא הצליחו להגיע למרחב מוגן בזמן ונהרגו, וכן מקרים נוספים של אנשים שלא יכלו להתפנות בשל מוגבלותם. מה שמכאיב לי במיוחד הוא שלאחר אירועים אלו, במקום לקחת אחריות ולהפיק לקחים, מופנית לעיתים האשמה כלפי הקורבנות עצמם – גישה שאינה ראויה, אינה מוסרית ואינה אנושית "צפו בסרטון בו האישה נשארת לשבת בסלון ונפגעת מהדף הטיל" צועקת כותרת הכתבה. נכון, זה מסוכן אבל אני מעריך שהאישה הזאת, נאלצה בפעם המי יודע כמה להמר ולהחליט האם לזנק ולרוץ במדרגות אולי ליפול ולשבור רגל או להישאר לשבת בבית ולהתפלל חזק שהסטטיסטיקה תהיה לצידה גם הפעם והטיל לא ייפול על הבית שלה.
לא באמת מספיק
אני חש כי תחושת ההפקרה הולכת ומעמיקה, למרות שלמדינה קיימים הכלים, המשאבים והסמכויות לייצר מענה הולם. במקום בו נוצר ואקום - נכנסות יוזמות אזרחיות מלאות כוונות טובות ולפעמים גם גופים מסחריים שרוצים לקדם מהלך חשוב ולהגביר אמפתיה למותג על הדרך. אבל זה לא באמת מספיק. לכן אני קורא לשינוי גישה מהותי – מעבר מהתנערות והאשמה לגישה אחראית, מתכללת, אמפתית ומכילה כלפי אוכלוסיות מוחלשות, ובפרט אנשים עם מוגבלות ואזרחים ותיקים.
גיא אקוקהלצערי אפילו כשפנינו לבג"ץ וביקשנו שיחייב את המדינה לספק פתרונות מיגון לאנשים בעלי מוגבלויות- נענינו בתשובה רפה שמנסה לגלגל הלאה את האחריות. לאחר שנהרגו ונפצעו אנשים בעלי מוגבלויות שלא הספיקו להגיע למרחב מוגן, נאותה כנסת ישראל וקיימה דיון חירום שהיה מלא בהתנערות מאחריות ואפס שורות תחתונות. דיון ההמשך שנקבע באותו נושא - בוטל יום לפני. עד כדי כך לאף אחד לא אכפת.
מדינת ישראל מפקירה עשרות אלפי אנשים ולא מספקת להם מענה לצורך בסיסי - מיגון מפני טילים בשעת מלחמה. מדינה שיודעת לצאת למלחמות אך לא מגינה על אזרחיה - יוצרת תחושת נטישה ומשבר אמון חסר תקדים, במיוחד לאור העובדה שגם נכון לכתיבת שורות אלו - כל עוד המלחמה נמשכת הם נמצאים בסכנת חיים יומיומית, בכל שעה, בכל דקה.
על מדינת ישראל להיערך באופן שיטתי ומתמשך למצבי חירום, תוך מתן דגש אמיתי על נגישות ומוגנות. אין מדובר בפריבילגיה אלא בזכות יסוד ובחובה מוסרית ומשפטית. חייהם וביטחונם של אנשים עם מוגבלות אינם יכולים להיות תלויים בנסיבות – הם מחייבים מענה מיידי, מקצועי ומציל חיים.
עו"ד גיא אקוקה, מכון ירושלים לצדק
