במשך שנים התרגל המערב לצפות במחאות באיראן דרך פריזמה רומנטית או אידיאולוגית. ראינו את הסטודנטים ב-2009, את "מהפכת החיג'אב" ב-2022 ואת הצעירים שדרשו "אישה, חיים, חופש". אבל המחאה ששוטפת את איראן בראשית 2026 היא סיפור אחר לגמרי - היא לא מונעת רק מחלומות על דמוקרטיה אלא מרעב, מייאוש קיומי ומחוסר אונים של שלטון שאיבד את הכלים שלו.
הנתונים היבשים לא מצליחים לתאר את עוצמת השבר. נכון לינואר 2026, האינפלציה על מוצרי מזון בסיסיים באיראן חצתה את רף ה-70%. קילוגרם בשר בקר, שפעם היה מרכיב בסיסי בשולחן האיראני, נמכר כיום בכ-1.5 מיליון תומאן. חזה עוף מטפס לכיוון ה-400 אלף תומאן. בשביל פועל איראני ממוצע, יום עבודה שלם בקושי מספיק לקניית קילו עוף אחד.
הסיפור הכי חזק שמגיע מהשווקים בטהרן ובאספהאן הוא לא על צעקות, אלא על שתיקה רועמת. בעלת קצביה מקומית תיארה לאחרונה מחזה קבוע: לקוחות מגיעים ומבקשים בשר "לפי המחיר הישן". הם נותנים לה סכום כסף קבוע, היא מניחה נתח על המשקל, והספרות עוצרות על 100 גרם. כמות שבקושי מספיקה לריח בתבשיל משפחתי. הם לא מתווכחים עם הקצבית. הם פשוט מרכינים ראש, לוקחים את השקית הקטנה והולכים. הבושה הזו, של הורים שלא יכולים להאכיל את ילדיהם, היא חומר נפץ עוצמתי יותר מכל נאום פוליטי.
מלכוד התרופות: כשהדולר הממשלתי מת
אל הייאוש הזה הצטרף השנה "מכת מוות" כלכלית נוספת: ביטול שער החליפין הממשלתי המסובסד (ה"דולר של 42 אלף ריאל" לעומת 1.5 מליון בשוק השחור). הממשלה קיוותה לעצור את השחיתות והשוק השחור, אך בפועל היא גזרה גזר דין מוות על החולים. תרופות מצילות חיים, שהיו מסובסדות בעבר, זינקו בן לילה במאות אחוזים. כיום, 3 מתוך 10 משפחות איראניות מדווחות שהן נאלצות לוותר על טיפולים רפואיים כי המחיר פשוט לא ריאלי. כשאזרח רואה את הפנסיה שלו נשחקת ואת התרופות שלו הופכות למוצר מותרות - פחד המוות מהבסיג' נעלם. אין לו מה להפסיד.
החידוש הדרמטי ביותר ב-2026 הוא הצטרפותם המסיבית של הפנסיונרים. אלו האנשים שהיו אמורים להיות "הבייס" השקט של המשטר. הם עבדו 30 ו-40 שנה, וכעת הם מגלים שהמדינה שדדה אותם. כשהם יוצאים לרחובות וצועקים "האויב שלנו כאן, לא ארה"ב", הם סודקים את הנרטיב הרשמי של חמינאי.
מלכוד ההבטחות הריקות
כאן טמון השוני המהותי ממחאות העבר. בעבר, המשטר יכול היה להרגיע את השטח על ידי "סוכריות" כלכליות או הבטחה לרפורמות קטנות. היום, גם אם הממשלה תצא מחר ותגיד למפגינים "קיבלנו את כל הדרישות שלכם, לכו הביתה" - שום דבר לא ישתנה.
המחירים לא ירדו, כי הכלכלה האיראנית סובלת ממחלה אידיאולוגית. כדי להביא לשיפור אמיתי, המשטר חייב לעשות את שני הדברים שהוא נשבע לעולם לא לעשות: לוותר על "הייצוא של המהפכה", כלומר להפסיק להזרים מיליארדי דולרים לחיזבאללה, לחות'ים ולמיליציות בעיראק, כסף שנגרע ישירות מהצלחת של האזרח באספהאן; ולהתפשר על הגרעין והטילים, כלומר להיכנס למו"מ אמיתי שיסיר את הסנקציות שחונקות את המדינה. עבור חמינאי, ויתור כזה הוא הודאה בכישלון המהפכה ובכניעה למערב. לכן, אין לו שום כלי לתקן את המצב. הוא יכול רק להמשיך לדכא, בזמן שהעם מבין שהשלטון שלו הוא המחסום היחיד בין איראן לבין חיים נורמליים.
כשחכמי הדת אומרים בקול רם שלחמינאי אכפת יותר מהפלסטינים מאשר מהעם שלו, או כשהם מעזים להזכיר בערגה את תקופת השאה, המהפכה מאבדת את עמוד השדרה המוסרי שלה
אולי הסימן המובהק ביותר לסוף הוא אובדן הלגיטימציה הדתית. אנחנו שומעים יותר ויותר חכמי דת – בשר מבשרו של המשטר – שיוצאים בפומבי נגד חמינאי. כשהם אומרים בקול רם שלחמינאי אכפת יותר מהפלסטינים מאשר מהעם שלו, או כשהם מעזים להזכיר בערגה את תקופת השאה ("הוא לפחות בנה את המדינה"), המהפכה מאבדת את עמוד השדרה המוסרי שלה.
אפי בנאיהשלטון באיראן אולי יצליח לדכא גם את הגל הזה בכוח הזרוע, אבל הוא לא יכול לנצח את הרעב ואת הבושה. המבנה האידיאולוגי של חמינאי התנגש חזיתית במציאות הכלכלית, ובקרב הזה – המציאות תמיד מנצחת בסוף. השאלה היא כבר לא "אם" המבנה יקרוס, אלא כמה חזק יהיה הפיצוץ.
אפי בנאי הוא מרצה ומומחה לרשתות חברתיות באיראן
