העשור האחרון סימן נקודת מפנה חשובה ביחסים בין המדינה לציבור הערבי, והתאפיין בפרדוקס המצריך התבוננות מעמיקה והפקת לקחים משמעותית רגע לפני שממשיכים לעשות עוד מאותו הדבר ולקוות לתוצאות שונות.
במהלך תקופה זו, ממשלות ישראל השיקו שתי תוכניות חומש מהפכניות לפיתוח כלכלי וחברתי בחברה הערבית, במסגרתן אושרו תקציבים בסכום חסר תקדים של כ-43 מיליארד שקל. על אף שלא כל התקציבים הוקצו בפועל, אלה שמומשו הניבו תוצאות חיוביות בתחום שילוב הנשים בתעסוקה והעלאת הפריון, השתלבות באקדמיה, הרחבת פתרונות דיור, ועוד.
הניסיון שנצבר בעולם והשכל הישר מלמדים כי התערבות ממשלתית לקידום קבוצות חלשות אמורה למגר תופעות של אלימות. עם זאת, השגשוג הכלכלי והחברתי בחברה הערבית לוו בעלייה חדה ועקבית במדדי הפשיעה (למעט בשנת 2022), ונוצר מצב אבסורדי שבו הם עולים במקביל לעלייה בשיעור הזכאות לבגרות ובמספר הרופאים והאקדמאיים.
שנת 2025 הסתיימה עם מעל 250 נרצחים ערבים, בהם קשישים, נשים וילדים. מתחילת 2026 ועד כה, מספר הנרצחים עומד על 25. זאת, מלבד נפגעים, מאוימים, משפחות שכולות, יתומים, פגיעה בעסקים, עזיבה לחו"ל, מעבר ליישובים יהודיים, ועוד.
בעוד שהחברה הערבית נאלצת להתמודד עם הטענה שמאפיינים תרבותיים הם המקור לפשיעה הגואה (למרות שלא כך היה המצב בתקופות אחרות), השיח הפנימי ממשיך להתחקות אחר הפער הקיים בין ההערכה יוצאת הדופן למקצועות מצילי חיים, לבין היקף מקרי הרצח ואכזריותם. כך למשל, העיר עראבה, המתאפיינת בשיעור גבוה של רופאים, נמצאת בין היישובים המובילים במספר הנרצחים.
פער תרבותי וערכי זה בולט במיוחד בקרב הצעירים; חלקם פונה להשכלה גבוהה ולמקצועות יוקרתיים, בעוד אחרים מבססים את מעמדם דרך עבריינות והשלטת פחד ואימה. קיטוב זה משקף את הצורך האקוטי בהפניית משאבים ממשלתיים לטיפול בבני נוער ובצעירים הנמצאים בסיכון גבוה להידרדרות לפשיעה, כדי לייצר חומת אש בינם לבין ארגוני הפשיעה, כחלק מתוכנית ממשלתית הוליסטית לטיפול בשורש הבעיה ובסימפטומים. זה לא יכול להתממש ללא פיתוח תשתיות חזקות בתחום הרווחה והחינוך.
יש לשקול הטמעת התקציבים הייעודיים בבסיס התקציב ולנרמל את התפיסה שקידום החברה הערבית הוא חלק בלתי נפרד מהעשייה הממשלתית השוטפת, שאינה תלויה בשינויי שלטון ובגחמות פוליטיות כאלה או אחרות
תעדוף חיזוק שכבת הצעירים אינו בהכרח כרוך בתוספת תקציב, אלא בראש ובראשונה בהתמקדות בהורדת חסמים ביורוקרטיים, תוך התחשבות במצב הסוציו-אקונומי הנמוך של הרשויות הערביות, המתקשות לממש את תקציביהן עקב חסמים אלו. באותו הקשר, יש לשקול הטמעת התקציבים הייעודיים בבסיס התקציב ולנרמל את התפיסה שקידום החברה הערבית הוא חלק בלתי נפרד מהעשייה הממשלתית השוטפת, שאינה תלויה בשינויי שלטון ובגחמות פוליטיות כאלה או אחרות.
תחושת התסכול שאחזה בבני החברה הערבית על רקע אובדן הביטחון האישי הביאה אותם לנקודת רתיחה, שהובילה בשבוע שעבר להתקוממות עממית בסכנין כנגד מחוללי הפשיעה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתושבים שברו את מחסום הפחד וסירבו בגלוי להיכנע לסחטנים ולפושעים. הם אף הפיצו רשימה של 77 צעירים שמעורבים לכאורה במעשי ירי. האותנטיות של המחאה סחפה אחריה את הנהגת החברה הערבית ועשרות אלפי תושבים מיישובים ערביים אחרים בנגב, בגליל ובמשולש, שהצטרפו בהמוניהם לאחת ההפגנות הגדולות ביותר בהיסטוריה של החברה הערבית. ביקורו של הנשיא בסכנין השבוע מסמל צעד קריטי בניסיון לאחוי השסע עם מוסדות המדינה, ואמירה ברורה שלציבור הערבי והנהגתו יש עדיין כתובת מוסדית המזדהה עם כאבם ומחזקת אותם בעת משבר.
ההפגנה הגדולה של החברה הערבית במוצאי שבת היא למען זכותו הבסיסית של כל אזרח לחיות בביטחון אישי. ההכנות בעיצומן, ולפי כל ההערכות, היא צפויה להיות חסרת תקדים מבחינת מספר המשתתפים והרכבם. מארגני ההפגנה מקפידים על שיח אזרחי-חברתי, קוראים לשמירה על חוק וסדר ולהימנעות מהנפת דגלים פוליטיים. הירתמות כוחות יהודיים להפגנה עשויה לסמן נקודת מפנה חשובה ביותר. ההיסטוריה הוכיחה ששילוב כוחות כזה הוא הכרחי להצלחת המאבק, כדי לחולל שינוי משמעותי וליצור חברה בטוחה ושוויונית יותר.
ד"ר אילהאם שחבריבמוצאי שבת תצא הפגנת הדגלים השחורים ממוזיאון תל-אביב לכיכר הבימה, במסר חד וברור: די לאלימות, די לפשיעה, זכותנו לחיות בביטחון. זו קריאת השכמה לכל הציבור בישראל שמבקשת להשמיע קול צלול וברור כנגד הפשיעה והפושעים, ולדרוש מהממשלה להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי.
ד"ר אילהאם שחברי היא חוקרת החברה הערבית, בוגרת לימודי שלום ופיתוח בינלאומי באוניברסיטת ברדפורד שבבריטניה
