ב-19 באפריל 1999, ביום השואה של אותה שנה, כתשעה חודשים לפני סיום המילניום, קיימו נשיא ארה"ב ורעייתו, ביל והילרי קלינטון אירוע מיוחד לסיכום האלף השני. שלוש מאות אישי ציבור, הבכירים ביותר מכל ארה"ב , סגל א' של הגדולה במעצמות, הוזמנו להרצאה מיוחדת של אלי ויזל . כותרת ההרצאה "סכנת האדישות" . לימים נבחרה ההרצאה לאחת ממאה ההרצאות הטובות והחשובות ביותר במאה ה-20. טקסט ההרצאה הוא היום חלק מתוכנית הלימודים המחייבת בכל מדינות ארה"ב וברוב מדינות אירופה המערבית. בישראל לומדים בבתי הספר התיכוניים חלק משמעותי מהדברים שאמר אלי ויזל, חתן פרס נובל בבית הלבן באותו היום. האם עם ישראל למד את הלקחים?
ויזל זיהה שהאויב הגדול ביותר למאבק שניהל לזיכרון השואה הייתה האדישות, התנהגות אנושית שפשתה בתרבות המערבית במאה ה-20 והטביעה חותמה על אין סוף אירועים. הוא הבין היטב מיד לאחר השואה כי בגלל האדישות אירועים ותופעות איומות, כדוגמת השואה של העם היהודי, עשויות להתרחש פעם נוספת. על פי תפיסתו של ויזל הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאנושות היא האדישות "הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ושנאה. את הכעס אפשר לעתים להפנות לאפיקי יצירה... אבל האדישות לעולם אינה יוצרת... אדישות איננה מעוררת תגובה. אדישות איננה תגובה. אדישות איננה התחלה; היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. לא להגיב למצוקה, לא להעניק שביב של תקווה כדי להקל את בדידותם של האסיר הפוליטי בתאו, הילדים הרעבים, הפליטים חסרי הבית – פירושו הגלייתם מן הזיכרון האנושי. ובהכחשת אנושיותם, אנו בוגדים באישיותנו... וזה אחד הלקחים החשובים ביותר מן הניסיונות של המאה החולפת בטוב וברע. במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות והעומדים מן הצד... אז הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו". (מתוך: רוזלינד הורטון וסלי סימונס, נאומים ששינו את העולם, עורך מהדורה עברית: אורן נהרי , מטר, 2008).
ישראל אינה אדישה, אך העולם הרחב אדיש לחלוטין לגורלם של הדרוזים. בימי השואה לא הבינו רבים כיצד גדולי אנשי הרוח של אותה תקופה, סופרים, מוזיקאים, חוקרים דגולים, בימאים, שחקנים, עולם הרוח כולו, שרבים מהם היו אזרחי גרמניה, שיתפו פעולה עם המדיניות ועם המעשים של המשטר הנאצי. כדי למנוע הישנותה של אכזריות, רשעות ורצח -עם הוא האיר בזרקור ענק, שקשה היה להתחמק מאורו, את אותה אדישות וחוסר אכפתיות.
"יהודי אסור לו להיות אדיש למה שקורה אצל יהודים אחרים, אסור לו לשתוק כאשר ישראל זקוקה לקולנו. עם זאת אסור לנו, באותה מידה, להיות אדישים לסבל של אנשים אחרים. זה הוא חלק מן המורשת המוסרית שלנו. כאשר אנשים סובלים מאי-צדק, כאשר הם קורבנות של החברה או קורבנות של הנסיבות – אסור לנו לבדוק את תעודות הזהות שלהם וחייבים להזדהות עם סבלם. במילים אחרות, עלינו לעשות בשבילם מה שאף אחד לא עשה בשבילנו, לספק מזון לנצרכים, בית לחסרי קורת גג, סיוע לנזקקים ותקווה למיואשים".
"היהודים של אושוויץ זעקו לעזרה, אבל העולם שתק. להיות חסר אונים מול אדישות האנושות – זהו זיכרון שאיננו מרפא.....אני נשבע לא להיות אדיש לעולם. היכן שאדם סובל – שם מקומנו." (נאום בטקס קבלת פרס נובל 1986)
בנאומו בבית הלבן התמקד באדישות כגורם מרכזי לסבל האנושי: "אדישות איננה רק חטא מוסרי, היא גם עונש. להיות אדיש לסבל הוא לשלול ממנו משמעות. שכחנו מה פירושה של חמלה, שכחנו להקשיב לבכי הזולת".
לרבים מוכרת הפסקה מנאומו של ויזל בבית הלבן שפורסמה גם במאמר שכתב לעיתון ניו יורק טיימס:
״ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות.
בהשקפתו על האדישות היה גם פן אקטואלי שאנחנו כאן במדינת-ישראל חייבים ללמוד ממנו. ויזל האמין כי זהו המצפן שצריך להנחות את דרכם של כל עמי העולם . למדינת ישראל יש בהקשר זה בימים אלה תפקיד חשוב במיוחד
ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות.
ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות.
ההפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות בין החיים למוות".
משפטים אלו שרבים מצטטים אותם ולומדים מהם מבטאים הבחנה חשובה שעשה ויזל. כך, למשל, השנאה, שעל אף היותה רגש שלילי הרי שהיא מחייבת מעורבות רגשית וקשר אנושי. מי ששונא — מגיב, רואה, מרגיש, מגיב לנוכחות האחר.
לעומת זאת, האדישות — חוסר העניין, ההימנעות, ההתעלמות — מסוכנת בהרבה. היא מוחקת את הזולת, מתכחשת לאנושיותו, מתעלמת מסבלו.
יואל רפלצילום: דורית רפלבהשקפתו על האדישות היה גם פן אקטואלי שאנחנו כאן במדינת-ישראל חייבים ללמוד ממנו. ויזל האמין כי זהו המצפן שצריך להנחות את דרכם של כל עמי העולם . למדינת ישראל יש בהקשר זה בימים אלה תפקיד חשוב במיוחד. וכדבריו:
"אסור לנו להיות אדישים לסבלם של אחרים. זה חלק ממורשתנו המוסרית. כשבני-האדם סובלים עוול, כשהם נופלים קורבן לחברה או לגורל, אל לנו לבדוק את תעודת הזיהוי שלהם אלא, להציע להם את השתתפותנו. במילים אחרות, עלינו לעשות למען אחרים מה שאיש לא עשה למעננו. להביא לחם לרעב, קורת גג לחסר הבית, הגנה לחסרי הישע ותקווה למי שאיבדו כל תקווה".
ד"ר יואל רפל הוא היסטוריון של עם ישראל וארץ ישראל, סופר, עורך ועיתונאי ישראלי. הקים וניהל את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון.
