אסון 7 באוקטובר התרחש בשל צירוף נסיבות אבל בעיקר בשל ההיבריס הישראלי - היבריס מודיעיני ומבצעי. ראש הממשלה מוכה ההיבריס חשב שהוא מבין יותר מאחרים ולא שעה לאזהרות החוזרות ונשנות של ראשי מערכות הביטחון. ראשי מערכות הביטחון מסונוורים מהיבריס מודיעיני לא שעו לאזהרות ולסימנים המתריעים של פקודיהם ולא האמינו למידע שהצביע על כוונות החמאס.
ראשי הצבא סבלו מהיבריס מבצעי ונשבו במיסקונספציה שאפשר להגן על ישראל עם צבא קטן וחכם, וכי בחגים ניתן להשבית את רוב הצבא וקו בר לב המודרני בדמותה של גדר מערכת משוכללת תגן על ישראל ובכלל מי יעז לתקוף אותנו? כל הרעות החולות שהתפוצצו בשבעה באוקטובר נובעות ממקור תרבותי חברתי אחד - ההיבריס הישראלי. ההיבריס הזה חוצה מגזרים ונובע מביטחון עצמי מופרז, מהערכה עצמית מוגזמת ומחוסר צניעות. התרבות הישראלית הזו שמצד אחד מהווה כר פורה ליזמות עסקית וטכנולוגית ולהקמת הסטארט אפ ניישן גוזרת מאידך על ישראל מעת לעת מחדלים קולוסאליים בסדר גודל של יום כיפור והשביעי באוקטובר.
לא כל מחדלי ההיבריס מתפוצצים לפתחה של ישראל בהיקף הנזקים המקסימלי האפשרי. כך למשל ממש באותו יום האסון של 7 באוקטובר התרחש גם נס שבו חיזבאללה החליט להימנע מהצטרפות לתבשיל הרעיל שרקח סינוואר.
מבחינה זו בפרספקטיבה של כחצי שנה לאחר מלחמת 12 הימים מול איראן נראה כי גם במלחמה זו שיחק לישראל המזל וכי ההחלטה לצאת אליה הייתה פועל יוצא של היבריס מבצעי ישראלי. בחודשים ובשבועות האחרונים מצטבר מידע כי ישראל החליטה לצאת למתקפה באיראן על בסיס אור ירוק שכנראה הגיע מהבית הלבן אבל ללא הסכמה מראש כי הצבא האמריקני יצטרף למערכה.
החלטה זו התקבלה רק בדיעבד בשלבים מאוחרים של המתקפה הישראלית ועל רקע הישגי ישראל בפגיעה מאסיבית ביכולת ההגנה האווירית של איראן. האישור או ההסכמה שבשתיקה של ארה"ב הספיקה לישראל להחליט לפתוח במלחמה לאחר שזיהתה הזדמנות וניצלה אותה. בימים שלאחר תום המלחמה הצהירו בירושלים ובוושינגטון כי היכולת הגרעינית האיראנית הושמדה וכי היכולת הבליסטית נפגעה קשות. ההיבריס הישראלי קיבל רוח גבית מהכרזות חסרות שחר אלה.
היום, חצי שנה לאחר המלחמה, התמונה שונה לחלוטין מסתבר כי איראן עדיין אוחזת בחומר גרעיני שיכול לאפשר לה בזמן קצר להכין פצצות גרעין ויכולת העשרה שלה לא הושמדה אלא רק ניזוקה וכנראה שהיא ברת תיקון. ובתוך חודשים ספורים האיראנים ככל הנראה כבר השלימו את הפערים שנוצרו מהפגיעה הישראלית ביכולות הבליסטיות שלהם. ולא אמרנו כלום עדיין על הנזקים הכבדים שנגרמו לישראל בגין מלחמה זו. על פניו חגיגות הניצחון היו מוקדמות מדי ונראה כי אלה שהתריעו כי ישראל צריכה להכיר במגבלות היכולות שלה מול איראן צדקו. ההיבריס הישראלי הוביל להימור מסוכן מאוד ובדיעבד לא מועיל במיוחד.
בועז גנורצילום: עוז שכטרוהנה גם כיום על רקע מה שנראה כהיסוסים מצד הבית הלבן מלתקוף באיראן והעדפה של טראמפ או נכונות מצידו להגיע להסכמה בערוצים דיפלומטיים מתפרסמות ידיעות כי ישראל שוב מבקשת מארה"ב אורי ירוק לתקוף באיראן. על פניו יש לדרישה ישראלית זו הסכמה רחבה בציבור הישראלי - ההיבריס הישראלי במיטבו או למעשה בשיא חומרתו. האם הציבור הישראלי והעומדים בראשו (אגב מהקואליציה והאופוזיציה) שואלים את השאלות הקריטיות - במידה ונקבל אישור אמריקני ונתקוף באיראן אז מה? מה נשיג לבד? איזה הישגים אסטרטגיים ניתן להשיג מעבר למה שהשגנו במלחמת 12 הימים? מה יהיה היקף הנזק בישראל מהתגובה האיראנית ללא גיבוי צבאי אמריקני? כמה זמן ייקח לאיראן לתקן את הנזקים החדשים שנגרום להם? מתי ואיך תסתיים המלחמה? וכמה זמן יעבור עד שניאלץ לצאת למלחמה נוספת מול איראן? המסקנה ברורה ואסור לתת להיבריס הישראלי לסמא את עיננו - אור ירוק אמריקני אינו מספיק. רק מעורבות מאסיבית והובלה של ארה"ב מצדיקה מערכה נוספת מול איראן. בהינתן שהאמריקנים לא מוכנים לכך על ישראל לעשות מלחמה בתחבולות בלבד.
פרופ׳ בועז גנור, נשיא אוניברסיטת רייכמן, ומייסד המכון למדיניות נגד טרור (ICT)
