אילנה רומנו לא בוכה. לפעמים, כשאף אחד לא רואה, היא מרשה לעצמה איזו דמעה גנובה וחוזרת לרוץ, להילחם, להזכיר. כבר 50 שנה שהקול של יוסף רומנו, בעלה, אבי שלוש בנותיה, מרים המשקולות שנרצח באולימפיאדת מינכן, מהדהד לה בראש. הקול שהבטיח שאין לה מה לדאוג, כי כשהגרמנים עושים משהו הם מתקתקים, הקול שאמר לה שהוא אוהב אותה ותכף חוזר לראש השנה, שזו תהיה התחרות האחרונה שלו ויותר לא ייפרדו. קולו של הספורטאי השרירי שהתאהבה בו על חוף הים בהרצליה, כשהייתה רק בת 19, ואמרה לו שאם הם לא מתחתנים, אז אבא שלה לוקח אותה איתו לעבוד באיטליה, ויוסף דהר אליה על האופניים ואמר לה שבטח, שהם יתחתנו. אולי שם היא הזילה דמעה. היא לא זוכרת.
כבר 50 שנה שאילנה רומנו מסתובבת בכל העולם כי היא רוצה שיזכרו אותו, שיודו שמת בעקבות מחדל. והנה המאבק הסתיים. היא ניצחה, המעגל נסגר. אילנה רומנו חוזרת לרחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, למקום שבו הכל נגמר, והתחיל.
"אני שונאת את המקום הזה", היא אומרת כשאנו מגיעים למגורי המשלחת הישראלית, מול המרפסת המפורסמת, שעליה צולם אחד המחבלים, כשראשו מכוסה בגרב ניילון. לאט-לאט, מפנה הכאב מקום גם להתרגשות: עוד איש, ועוד זוג, ועוד משפחה עצרו ונעמדו מול הבניין והאבן עם שמות ההרוגים, מניחים אבנים קטנות. "יא אללה, תראה מה זה, לא שכחו. 50 שנה ולא שכחו אותם. אנשים באים", היא מתפעלת.
"הייתי כאן לפחות תריסר פעמים", אומרת רומנו, "בשביל אחרים זה סוג של אתר תיירות, אבל בשבילי זה המקום שבו אהבת חיי, האיש שהיו לי איתו את שמונה השנים הכי טובות ושמחות, מת. הכאב לא קהה ולא מרפה לרגע. כשאני פה, זה קשה מנשוא. זה כאילו שזה קרה אתמול".
אז למה את חוזרת?
"אני צריכה לפצוע את עצמי, לשמור אותו בזיכרון. בכל פעם שאני מדברת עליו הוא מופיע לי מול העיניים, עם השיער המתולתל, החיוך, הרווח בין השיניים".
לשני נכדיה, אלעד בן ה-21 ועידו בן ה-16, יש דרך משלהם לזכור. קעקוע על הזרוע השמאלית: משקולת ומעליה האות R. "אנשים שואלים איפה אנחנו מרימים משקולות", אומר אלעד, "ואז אנחנו מספרים להם על סבא יוסף".
אילנה והנכדים, יחד עם משפחות 11 קורבנות אולימפיאדת מינכן, הגיעו לעיר כדי להשתתף בטקסים לציון חמישים שנה לטבח. היום בבוקר יתקיים באנדרטה טקס לזכר הנרצחים ואחר הצהריים בשדה התעופה שבו הגיעה הפרשה לסופה הטראגי ייערך טקס נוסף בהשתתפות נשיאי שתי המדינות. אתמול בערב התקיים הטקס במוזיאון היהודי במינכן.
בשבוע שעבר, לאחר שאיימו להחרים את הטקס לזכר 50 שנה לטבח, הגיעו המשפחות להסכם עם גרמניה על פיצויים והכרה במחדל. הן יפוצו בסך של 28 מיליון אירו, גרמניה תודה באחריותה לרצח הספורטאים, וכל הפרוטוקולים ייפתחו לוועדה של היסטוריונים ישראלים וגרמנים.
בטקס שנערך אתמול במוזיאון היהודי במינכן השתתפו גם אסתר רוט שחמורוב שהייתה במשלחת האולימפית למינכן, ואלכס אברבוך שזכה במינכן במדליית זהב וחנה מיננקו שזכתה בחודש שעבר במדליית ארד באליפות אירופה במינכן. יעל ארד יו”ר הוועד האולימפי הישראלי, אמרה כי: "התמונה של עשרות הצאצאים של הספורטאים הישראלים היא עדות למורשת שנמשכת ומתעצמת - אהבת הספורט והמדינה". בקבלת הפנים במוזיאון היהודי השתתפו משפחות ספורטאי הנרצחים, הניצולים, שר הספורט חילי טרופר, מנכ״ל משרד הספורט רז פרוייליך ויעל ארד.
"אני בדיוק נזכרת בדבר האחרון שיוסף אמר לי", משחזרת רומנו. "הוא אמר לי: 'אני מאוד מאוכזב מהפציעה שלי’, שבעקבותיה נאלץ לפרוש, ‘אבל אילנה, איזו אווירה יש פה, זו ממש חוויה'", והיא מפנה אלינו את גבה ומנגבת בכף ידה את עיניה.
