"תראו איך היא נראית". "היא רק מחפשת פרסום". "למה לקח לה זמן להתלונן". "סמכו על המערכת".
אפשר פשוט לעשות העתק-הדבק לתגובות האלו כל פעם מחדש כשמתפרסמת פרשיית אונס בתקשורת, בשביל מה לטרוח. והפעם, התגובות האלה כוונו נגד מייה שם שנחשפה אחרי אינספור שמועות על "החטופה שנאנסה" לפני מספר שבועות.
מייה, החטופה שחזרה מהשבי, חשפה באומץ רב כי היא הצעירה שהתלוננה שעברה אונס ע"י מאמן הסלבס. אך במקום שתקבל אהדה מהציבור, היא נתקלה בתגובות מזלזלות וספקניות. נדמה כי ההודעה שלה עוררה תגובות קשות, כאלו שלא רק טשטשו את חוויית הכאב שלה, אלא גם ניסו להקטין את מידת האמת שבדבריה ושמטילים ספק באמיתות סיפורה.
זה די מדהים איך אלו שזעקו בראש חוצות וכעסו על העולם שהכחיש את זוועת הנובה, ביניהם גם מקרי האונס הברוטליים והקשים, מכחישים או לפחות מטילים ספק בתלונתה על אונס.
רות אלבז בעד מיה שם
לא לראשונה בהיסטוריה אונס משמש ככלי פוליטי. המקרה של מייה שם רק מדגים איך נשים הן פשוט עוד כלי במלחמה נגד הפלסטינים. כשנשים משרתות את המלחמה הזו –"תראו איך הערבים הרעים אונסים את הבחורות שלנו" הן מועלות על נס. וכשנשים לא משרתות את המלחמה הזו - "ילד יהודי מבית טוב לא יכול להיות שהוא עשה לה משהו". הן נזרקות הצידה כי אין בהן שימוש לקידום המלחמה.
אלו לא עשבים שוטים
חוסר האמון והבושה איתם מייה שם נאלצת להתמודד לא מתחילה ונגמרת ברשתות החברתיות, ואינה מובלת ע"י קבוצת עשבים שוטים וחריגה. לפני שמייה נחשפה באומץ, עמודי העיתונים למיניהם העלו את הידיעה על "חטופה שנאנסה" ובתמונת האילוסטרציה המסורתית הציגו תמונת שאטר-סטוק גנרית של אישה ספונה בצד החדר החשוך, ידיה על הפנים, מכסות מבושה.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיאיך בכל פרשיית אונס או הטרדה - הוויז'ואל הוא של נפגעת ספונה ומקופלת בפינה על הרצפה, חסרת פנים ומלאת בושה? נראה לי כבר הבנו שהאשמה עברה צד. מתי יבינו שהדימוי הזה עושה בדיוק ההפך - משמר את הבושה ומחליש את הנפגעת.
חשוב להבין את הקשר המהותי בין הדימוי המתבייש של נפגעת אונס לבין הכחשות החוויות שלה. כאשר נפגעות מוצגות כנשים חלשות, שפופות ומלאות בבושה, זה יוצר מסר חזק של חוסר ערך ואי אמון. אז למה זה מפתיע אותנו כאשר הן נחשפות – אף אחד לא מאמין להן?
