במשך 562 ימים סברה לימור הבדלה שבעלה תום גודו ז"ל נרצח בשעות הבוקר של 8 באוקטובר 2023 על ידי מחבלי חמאס שחדרו לביתם בקיבוץ כיסופים, וירו בו דרך דלת הממ"ד, שאת הידית שלה החזיק במשך 25 שעות רצופות כדי להגן על אשתו ובנותיו. רק שנה וחצי לאחר הטבח היא עודכנה על ידי קצין בכיר בצה"ל שבעלה נהרג בעצם מירי לוחמי צה"ל שנכנסו לבית המשפחה במסגרת פעילותם לחילוץ תושבי הקיבוץ.
מה הסיבה שבגינה ירו חיילים אל תוך ממ"ד בית אזרחי, אף ששמעו מבפנים קולות בעברית של מי שהזדהו כאזרחים ישראלים? ולמה לקח זמן כה רב עד שהמשפחה עודכנה במה שבאמת התרחש באותם רגעים גורליים מהצד השני של דלת הממ"ד?
בצה"ל טוענים שהחיילים סברו שמחבלים מחזיקים את הדיירים כבני ערובה. כך או אחרת, את הכאב, התסכול והזעם הבוער תעביר הבדלה בקרוב לאולמות הסטריליים של בג"ץ. בעתירה שהגישה היא מבקשת להורות לפרקליטה הצבאית הראשית ולרמטכ"ל לפתוח בחקירת מצ"ח של האירועים בדירה הקיבוצית הקטנה, ולמסור לידה את התחקיר הצבאי.
לימור הבדלה על החקירה וההחלטה לעתור לבג"ץ:
(צילום: אביהו שפירא )
"מי שנתן את הפקודה לירות לא התנצל עד היום", אומרת הבדלה ל-ynet. "לא רק הרגו את תום אלא הרסו לנו את המשפחה. היו עלולים להרוג גם אותנו. יודעים מי החייל שירה וגם התאימו את הקליע לנשק שלו. החייל והמפקדים שהיו מעורבים בירי ידעו כבר סביב 8:00 בבוקר ב-8 באוקטובר שהם ירו בתום. אני עותרת לבג"ץ כדי שצה"ל יבדוק את עצמו וכדי שזה לא יחזור לעולם. איך נתנו פקודה לירות כששומעים ילדה ישראלית? ואיך בכלל החייל הסכים לירות? בתחושתי זו פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה. הייתה חובה לסרב לה".
חבל שלא נשארנו אצל סבתא
במהלך המלחמה עברו לימור והבנות לקיבוץ גשר שבעמק המעיינות, שם הן מתגוררות בדירה צנועה בקומה השנייה בבניין קומותיים אפור ששימש בעבר את ותיקי היישוב. "הקהילה אימצה אותנו בחום וטוב לנו כאן", אומרת הבדלה. "הבנות מתחילות להשריש שורשים ולהשתלב. רומי סיימה בהצטיינות יתרה את שנת הלימודים האחרונה בחטיבת הביניים 'גאון הירדן' בעמק המעיינות. זה מדהים בעיניי, כי זה אחרי שנה שהיא לא למדה בכלל. היא הייתה רשומה בבית הספר אבל לא הייתה מסוגלת ללמוד".
משפחת גודו-הבדלה – תום (בן 52 במותו), לימור (49), רומי (13), צוף (8.5) וגפן (6) - הגיעה לכיסופים רק שלושה חודשים לפני הטבח, אחרי שכבר גרו בקיבוץ עין השלושה ובמושב שדי אברהם בעוטף. תום היה מנהל מערכות מידע במשתלת שורשים במושב עין הבשור.
התמונה האחרונה של תום גודו עם בתו רומי בממ"ד:
קיבוץ כיסופים, שני קילומטר בלבד מהגדר בעזה, היה המקום שבו בחרה המשפחה להקים את בית הקבע שלה. ביממה לפני הטבח בילו ההורים ושלוש הבנות בפינת החי בקיבוץ גברעם הסמוך, ובערב המשיכו לארוחת חג אצל אימה של לימור בבאר שבע.
"אימא שלי ניסתה לשכנע אותנו לישון אצלה אבל אנחנו רצינו לחזור כי למחרת בבוקר הייתה אמורה להתקיים העפיפוניאדה המסורתית של כיסופים וכולנו רצינו להשתתף בה", ממשיכה לימור. "בשעות של ההתבצרות בממ"ד רומי אמרה לתום 'חבל שלא נשארנו לישון אצל סבתא'. תום ענה לה שזו חוכמה בדיעבד ולא צריך לחשוב על דברים בדיעבד".
האזעקות ב-6:29 לא נתפסו כאירוע חריג עבור מי שהיו למודי ניסיון ביטחוני בעוטף. רק אחרי שנכנסה לממ"ד הבינה המשפחה שרצף הירי מהרצועה ארוך וחריג הפעם. במקביל, לטלפונים הניידים של לימור ותום החלו להגיע הודעות ווטסאפ על מחבלים שחדרו לעוטף.
"בשעות הראשונות עוד יצאנו מהממ"ד למטבח ולשירותים", מספרת לימור. "ב-12 וחצי בצהריים נפלה התקשורת לחלוטין ונותרנו באפלה. מ-14:00 התבצרנו בממ"ד עד שבערך ב-16:20 שמענו תזוזה של רהיטים בבית. הגיעה קבוצת אנשים שהזדהו כלוחמי אגוז. פתחנו את הדלת והיו שם שמונה חיילים. אפילו הספקתי לצלם אותם. הם סרקו את הבית כדי לוודא שאין מחבלים. שאלתי אותם אם מחלצים אותנו והם ענו שלא. הם אמרו שעוד שעתיים יגיעו חיילים לחלץ אותנו. הם הורו לנו לחזור לממ"ד ולא לצאת עד שיגיעו לחלץ אותנו".
רהיטים זזים בבית
ב-18:30 שוב נשמעה תזוזה של רהיטים בבית, אלא שהפעם היא לוותה בקולות ירי. מרגע זה ואילך, המשפחה לא באמת ידעה מה קורה מהצד השני של הדלת. "תום ואני התלחשנו בינינו בהתחלה אם אלה מחבלים או חיילים, ואז היה ירי גם לכיוון הממ"ד", אומרת הבדלה. "במשך כל השעות האלה תום המשיך להחזיק את ידית הדלת כדי למנוע ממחבלים להיכנס. אבל הם לא ניסו לפתוח אותה או להצית את הבית. הרגשתי שהם מחכים שניכנע ונצא מהחדר, ואז הם ירצחו אותנו או יחטפו אותנו.
"בסביבות 2:00 בלילה נכנסו חיילים לבית והתפתח קרב בינם לבין המחבלים. הייתה תחושה של מלחמה בסלון שלנו. ואז שמענו מישהו צועק 'ביטון, ביטון, יש כאן מחבל הרוג...'. אחר כך הייתה דממה לכמה דקות, ואז שוב - רימונים נזרקו בבית ושוב חודש הירי".
סימני הירי נותרו על הקירות:
בערך ב-4:00 לפנות בוקר נורה פגז טנק לעבר הקומה השנייה בבית משפחת גודו. "היה בום מטורף", מספר הבדלה. "למה ירו על בית שיש בו אזרחים? איך יכול להיות שמישהו נתן את הפקודה בזמן שאנחנו בממ"ד? זה עלול היה להקריס את כל הבית עלינו. בכל מקרה, למרות הפגז, הירי בתוך הבית לא נפסק. הוא אפילו הפך יותר אינטנסיבי. וכל הזמן הזה תום המשיך להחזיק את ידית הממ"ד".
אזור כיסופים היה חריג באופן יחסי לשאר העוטף בכך שטיהורו המלא ארך בפועל לא פחות מחמישה ימים. האחרונים מבין 150 המחבלים שחדרו למרחב הקיבוץ והמוצב הצבאי הסמוך אליו, נהרגו או נשבו רק ב-12 באוקטובר. כך שבבוקר 8 באוקטובר שבו התרחש האסון של משפחת גודו, הקרבות אפילו לא היו קרובים לסיום.
"לקראת 7:30 בבוקר שמענו שוב תזוזת רהיטים בבית", משחזרת הבדלה. "בתחושתנו כל הזמן היו מחבלים בבית, אבל עכשיו הרגשנו שמישהו נוסף נכנס. ואז מישהו צעק בעברית מחוץ לממ"ד 'פתח את הדלת'. תום צעק בחזרה 'מי זה?', אבל לא הייתה תשובה. הם ניסו לפתוח את הדלת מבחוץ ותום לא נתן להם. הוא אמר לי להזעיק עזרה, אבל היה ברור שזה לא אפשרי. זה היה ביטוי של ייאוש. אני זוכרת שהצעתי לפתוח את החלון, וממש רגע אחרי זה נורו ארבעה קליעים מתוך הבית אל דלת הממ"ד. תום הספיק למלמל 'איי, איי' לפני שנפל ואיבד את ההכרה. נשארתי לבד עם הילדות, ועם ההבנה שדלת הממ"ד לא עוצרת קליעים".
אף אחד לא תחקר אותי
בייאושה היא קיבלה החלטה אינסטינקטיבית שבדיעבד אולי הצילה אותה ואת הבנות: "פתחתי לראשונה את חלון הממ"ד, הוצאתי את צוף וגפן, אחריהן רומי יצאה ואז אני. עמדנו ארבעתנו יחפות, לבושות בפיג'מה, ואז התחלנו לרוץ. לא ידענו לאן. בראש חשבתי לעצמי שצריך לברוח מהמחבלים עד שאראה חיילים. גם אם זה אומר שצריך לרוץ שעות. אחרי 25 שעות של תופת ואימה, המוטו היה לשרוד. הרגשתי כמו בעל חיים שנמלט על חייו עם הגורים שלו בג'ונגל כשיש טורפים בסביבה.
"רק אחרי משהו כמו רבע שעה מצאנו חיילים וביקשתי מהם לחזור הביתה לקחת את תום. החיילים אמרו את זה למפקד שלהם, אבל הוא ביטל אותם בתנועת יד. מישהו אמר שאם אחזור הם עלולים לירות גם בי".
לימור והבנות עלו על משורין צה"לי שלקח אותן לכניסה לקיבוץ, ויחד עם שאר חברי כיסופים נלקחו לים המלח, שם שהו במשך כשנה במלונות לפני המעבר לקיבוץ גשר. "במשך 562 ימים הסתובבתי עם הידיעה שתום נרצח על ידי מחבלי חמאס, ואז קיבלתי טלפון מאלוף-משנה טל אלקובי שערך את התחקיר של כיסופים", היא מספרת. "הוא אמר לי שהוא רוצה להציג לי את התחקיר. הבעיה שאיש לא פנה אליי ולא תחקר אותי, חרף כל הפניות שלי.
"כששמעתי ממנו מה קרה הייתה לי תחושה שחונקים אותי. זה היה בוקס בבטן. הוא התחיל מהסוף ואמר לי ישירות 'הגענו למסקנה שתום נהרג מאש כוחותינו'. עניתי לו רק: 'מה?'. כשיצאתי מהדלת לא ידעתי לאן ללכת. לקח לי זמן לאסוף את עצמי. זה כאילו הרגו את תום בפעם השנייה.
"לא דמיינתי לעצמי שחיילים הרגו אזרח ממושמע שהסתתר בממ"ד לפי הנחיה שקיבל ישירות מכוח צה"ל. ואף אחד לא התנצל. אין דרך לעכל את זה שחיילים ירו לתוך ממ"ד בקיבוץ והדבר הוסתר שנה וחצי. הם אפילו לא אמרו 'צה"ל, צה"ל'. אם היו מזדהים היינו מנסים לפתוח איתם שיח, אבל הם רק צעקו 'פתח את הדלת'. היינו משוכנעים שמדובר במחבלים. בתחקיר שמסרו לי נאמר שהחיילים העידו ששמעו קול של ילדה ישראלית. אז למה יריתם? מי עושה דבר כזה? מי מקווה שלא יעלו על הפשע שלו? אין מחילה על השנה וחצי הללו".
את העתירה לבג"ץ היא תגיש באמצעות עורכי הדין יובל יועז ושרה חביב. "אנו דורשים מהפצ"רית להורות למצ"ח לפתוח בחקירה פלילית של האירוע בחשד להמתתו של תום מאש חיילי צה"ל", הם אומרים. "לימור לא דורשת את ראשם של החיילים שהיו מעורבים באסון והיא לא רוצה להגיש נגדם כתבי אישום. היא רק רוצה שתתקיים חקירה ממצה של האמת, ובמידה שבמהלך החקירה תתגבשנה ראיות לביצוע עבירה, אז תצטרך הפצ"רית לקבל את ההחלטות המתאימות.
עו"ד שרה חביבצילום: יוהאן פלטר"אנחנו סומכים על רשויות החקירה בצבא, על הפצ"רית ועל היועצת המשפטית לממשלה שהחקירה תהיה ממצה. אנחנו ממוקדים רק בירי שהביא למותו של תום. ככל שידוע לנו, הירי הזה בוצע שלא כדין. מאחר שירי הטנק לעבר בית המשפחה לא גרם לפגיעה בנפש, אנו לא נכנסים לשיקול הדעת של החיילים שביצעו אותו ולא למידת הפליליות של הירי. להבדיל מכך, ההחלטה של החיילים בתוך הבית לירות על דלת הממ"ד, כשאפילו בעדותם סיפרו ששמעו ילדה דוברת עברית, היא בעינינו החלטה פלילית מובהקת.
"בעתירה נדרוש מהרמטכ"ל לקבל לידנו את החלק במסמך התחקיר שבו נבדק מה נעשה בתוך בית המשפחה. לא יעלה על הדעת שאת המידע שצה"ל מסר לנו בעל פה הוא יסרב למסור בכתב".
עו"ד יובל יועזצילום: רוני סופר מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל מצר על האירוע הקשה שהתרחש במהלך קרבות עזים, תחת תמונת מצב מורכבת ולא ברורה, בעת ניסיון לחסל מחבלים ולחלץ אזרחים משטח הלחימה. נסיבות מותו של תום גודו ז"ל התגלו ותוחקרו לעומק על ידי צה"ל תוך כדי לחימה רב-זירתית עצימה שעדיין מתקיימת, תוך גביית עדויות מלוחמים ומפקדים שנכחו בזירה, וניתוח כלל הנתונים המבצעיים הרלוונטיים, במטרה לוודא את אמינות המידע לפני ההעברה למשפחה. זאת תוך הבנה שבמהלך הלחימה נפלו לוחמים אשר נכחו באירוע ועל כן לא קיימת עדות מלאה ממקור ראשון.
"במסגרת תחקירי 7 באוקטובר ותחקירי הקרבות קבע צה"ל כי גודו ז"ל נהרג ככל הנראה מירי של כוח צה"ל לעבר דלת הממ"ד לאחר שהכוח סבר כי מדובר באירוע בני ערובה המחייב תגובה מיידית. ממצאי התחקיר הוצגו למשפחת גודו לאחר תחקור ממושך לצורך יצירת ודאות. צה"ל משתתף בצערה העמוק של משפחת גודו".
על כך עונה הבדלה: "אם כך, היית מצפה שהם יסתערו פנימה כדי להציל את בני הערובה, אבל לקח להם רבע שעה להיכנס לחדר. הם לא היו מוכוונים להציל אזרחים. כשהחיילים נכנסו היתה דממה בבית, שקט מוחלט, ומסיבה כלשהי הם החליטו שיש בממ"ד מחבל. כך נאמר לי בתחקיר. הם אמרו 'פתח את הדלת', ותום שאל בקול רם 'מי זה?'. במקום לענות הם כופפו את ידית הדלת.
"הוא היה בטוח שהם מחבלים ולכן המשיך להחזיק בדלת. ואז הם הרפו מהידית, ולדבריהם שמעו קול של ילדה. רק אז הם חשבו שיש אירוע בני ערובה. ואז במקום לעשות הקפאת מצב ולהזעיק צוות שמתמחה בתחום, הם החליטו תוך פחות מדקה לירות בדלת, ללא הפעלת שום שיקול דעת, לא מוסרית ולא מבצעית".
פורסם לראשונה: 00:36, 12.09.25
