האזינו והירשמו לפודקאסט "האמת היא" עם עפר שלח גם בספוטיפיי או באפל פודקאסטס
בקובץ התמונות של מנכ"לי משרד האוצר באתר של המשרד, שי באב"ד הוא עוף אחר. הרוב המכריע של המנכ"לים היו פרופסורים מן האקדמיה או יוצאי המשרד, בדרך כלל אגף התקציבים – או שניהם. באב"ד, שנכנס לתפקיד כשהיה בן פחות מ-40, גדל בעולם העסקים, ושובץ במקום ה-11 ברשימת כולנו של משה כחלון בבחירות 2015. כשכחלון הפך שר אוצר, מונה באב"ד למנכ"ל. העוף האחר הזה כיהן בתפקיד חמש שנים וחודש, הכהונה הארוכה ביותר של מנכ"ל אוצר בכמעט חמישים שנה.
זה תפקיד יוצא דופן במשרד יוצא דופן, מנכ"ל משרד האוצר. בניגוד לשאר מנכ"לי הממשלה הוא לא הבוס של ראשי האגפים שמתחתיו. אפילו באב"ד, איש עם אגו לא קטן, קורא להם "תשעה מנכ"לים, שמנכ"ל המשרד מתאם ביניהם". משרד האוצר עצמו הוא גוף, שספק אם יש דומה לו בעולם מבחינת העוצמה המרוכזת בידיו. מספיק אם נאמר שבכל משרד אחר, פרט לביטחון, אי אפשר לקנות עיפרון בלי אישור של נציג החשב הכללי, איש האוצר, שיושב במשרד האחר ומאשר כל צ'ק.
4 צפייה בגלריה
עפר שלח אולפן ynet
עפר שלח אולפן ynet
עפר שלח. המצב הנוכחי מייצר גם נוחות פוליטית
(צילום: הדר יואביאן)
כל שר בממשלה יגיד לכם, שמערכת היחסים החשובה ביותר שלו היא לא עם ראש הממשלה ולא עמיתיו השרים, אלא עם הפקיד באגף התקציבים – לפעמים סגן ראש אגף, לפעמים אפילו רפרנט בן 25 – שמולו הוא עובד. זה נובע מן התהליך ההיסטורי של בניית המדינה, שנוסדה על ידי אנשים עם השקפת עולם סוציאליסטית, שבשנות המדינה הראשונות הבינו שכדי לבנות מהר צריך ריכוזיות, ואחר כך התאהבו בה לכשעצמה.
זה נובע גם מן הנוחות הפוליטית שהמצב הזה מספק, הן לפקידים והן לשרים: הפקידים רבי עוצמה, חדורי תחושת שליחות, משוכנעים שהפוליטיקאים פועלים ממניעים אפלים וקצרי טווח ורק הם עומדים בין המדינה לבין חורבן כלכלי. לפוליטיקאים יש על מי לקטר ולמי להפנות את הטענות כשמשהו לא קורה: לא אני אחראי, זה הנבלות האלה מהאוצר שלא נתנו לי.
כמו הרבה דברים בישראל, מה שהתחיל כעימות קבוע ומזיק ולא תוקן, הפך בשנים האחרונות לפארסה של חוסר שלטון. יצחק רבין כינה את אנשי האוצר "הפוגלים", על שם מנכ"ל האוצר דאז אהרון פוגל, בדיוק בהקשר של "הפוגלים האלה קושרים לי את הידיים"; ועדיין, יש הבדל של ממש בין המצב אז למחזה האימים של ימי נתניהו וישראל כץ, שבשיאו הלכה כמעט כל צמרת האוצר הביתה (כולל המנכ"לית שכץ עצמו הביא, קרן טרנר אייל, שהחזיקה מעמד פחות מחצי שנה). אבל אז, כמו עכשיו, זה מצב לא בריא שתורם תרומה של ממש למה שכולנו מכירים: אפס תכנון לטווח ארוך, יכולת ביצוע נמוכה, מדיניות שמתזזת מפה לשם.
4 צפייה בגלריה
שי באב"ד
שי באב"ד
שי באב"ד. איש שלו, במובן הטוב של המילה
(צילום: משרד רה"מ )
כחלון, שהגיע לאוצר כפוליטיקאי מנוסה ומשופשף, הכיר היטב את המציאות הזו. לכן הוא מינה דווקא את באב"ד: איש מוכשר, חדור מטרה, יודע לנהל ושש אלי קרב – ואיש שלו. אני מתכוון לזה במובן הטוב ביותר של המילה. שר שרוצה לבצע במדינת ישראל צריך אנשים שלו, כי במציאות הישראלית לפקיד יש יתרון מובנה על הדרג הפוליטי המצוי לכאורה מעליו.
השר הוא פוליטיקאי, ולכן בהגדרה נתפס בדעת הקהל כלא מבין, מונע ממניעי הישרדות פוליטית ושאיפה לתפקיד הבא ולא מטובת העניין, אם לא מושחת בעליל. הפקיד הוא שומר חומות ישר דרך. לא פעם יש בתיאור הזה מידה של אמת, אבל תמיד הוא עושה דבר אחד, מזיק במיוחד: מאיין כמעט את יכולתו של הפוליטיקאי לפעול, בטח אם הפקיד לא מסכים. תחשבו על הפופולריות והעוצמה היחסית של הרמטכ"ל מול שר הביטחון, היועץ המשפטי מול השר הממונה, פקיד האוצר מול כל העולם.
אנשי אגף התקציבים הם, כל אחד ואחת, צעירים מבריקים. ציונים גבוהים בלימודים, תחושת שליחות. מניסיוני וניסיון כל מי שעבד מולם, יש להם שתי בעיות: ראשית, לרובם, בדרגות של עד סגן ראש אגף, יש מעט מאוד ניסיון בעולם שבחוץ. הם לא באמת מבינים מה עובר על בעל עסק או כל אדם ביומיום הכלכלי שלו. ושנית, מהיום הראשון הם לומדים את שפת הכוח. חלק מזה הוא יותר מדי עוצמה בגיל צעיר, חלק מזה הוא התגוננות של מי שהפך להיות אשם תמידי בכל דבר. אבל הם מדברים בכוח, פועלים בכוח, מכופפים בכוח וכשאין להם כוח – בראש וראשונה מול מערכת הביטחון – הם מתכופפים גם כשלא צריך, כי הם לא ממש מדברים שפה אחרת.
4 צפייה בגלריה
שי באב"ד מנכ"ל משרד האוצר
שי באב"ד מנכ"ל משרד האוצר
שי באב"ד. הביא איתו את המזג החם, האינטנסיביות ושמחת העימות של קצין קרבי
(צילום: רפי קוץ)
לבאב"ד יש פתרון מעניין לבעיה הזאת: להעביר את אנשי האוצר מדי פעם לצד השני. רוטציה לתפקיד באחד ממשרדי הממשלה האחרים, כדי שיבינו איך נראה העולם מזווית אחרת וירגישו איך זה להיות בצד החלש של העוצמה שבידיים שלהם.
זה רעיון לא רע, אבל כדי ליישם אותו צריך לשנות סדרי בראשית בשירות הציבורי בכלל. במדינות כמו בריטניה, שבהן ל"סיביל סרוויס" יש מסורת מפוארת, אדם נכנס לשירות הממשלתי לשנים רבות, ואפשר להצמיח אותו לגובה, לרוחב ולעומק. בישראל, הדלת מאגף התקציבים מובילה לרוב לג'וב מתגמל בשוק הפרטי או בחברה ממשלתית גדולה. שינוי מצריך מודל תעסוקתי אחר, גמישות בהעסקה ויכולת לתגמל כראוי את המצטיינים.
המצב הנוכחי מביא להתנגשות כמעט בלתי נמנעת בין הדרג הפוליטי – נבחר, קצר מועד, רוצה הישגים עכשיו – לבין הפקידות, שכאמור גדלה בתחושה שהיא שומרת החומות ובעלת הידע האמיתי. ומכיוון שאצלנו כמו אצלנו, הנורמות של מה ראוי ומה לא ראוי לא באמת קיימות, ההתנגשות היא בלתי נמנעת. השר מרגיש שכובלים את ידיו ולא מבצעים את המדיניות שלו, שבעיניו עליה נבחר ויש לו זכות לממש; הפקיד חושד במניעים של הדרג הפוליטי, יודע שהשר הוא זמני, ומרגיש שהאחריות שלו היא לפעמים לא לעשות, אפילו מה שעבר בהחלטת ממשלה או אפילו בחוק.
באב"ד הביא לתוך ההתנגשות הקבועה הזאת את המזג החם, האינטנסיביות ושמחת העימות של קצין קרבי, יחד עם המנדט המלא שקיבל מהאיש שמינה אותו. בניגוד ליאיר לפיד שקדם לו, כחלון רץ וקיבל עשרה מנדטים על הבטחה מפורשת שידרוש את האוצר; כמו לפיד, מינויו היה מלכודת דבש פוליטית, עדות לציניות ולהכפפת הכל לשיקולי הישרדות, שאפיינו את המחצית השנייה של כהונת נתניהו.
4 צפייה בגלריה
ישראל כץ ובנימין נתניהו
ישראל כץ ובנימין נתניהו
נתניהו וכץ. לשר אוצר וראש ממשלה יש הרבה יתרונות - וגם הרבה כוח
(צילום: מארק ישראל)
מסורתית, ראשי ממשלה הקפידו ששר האוצר, האיש הכי חזק בממשלה באמת, יהיה מהמפלגה שלהם. אבל אחרי המחאה החברתית, שעלתה לנתניהו בצניחה בעמודת המנדטים (בבחירות 2013 קיבל הליכוד יחד עם ישראל ביתנו 31 מנדטים, מתוכם 20 בלבד של הליכוד), והצמיחה מפלגות שפנו למעמד הביניים כמו יש עתיד ואחריה כולנו, ביבי עלה על פטנט: קח את ראש המפלגה החדשה הזאת, שהבטיח להוריד את מחירי הדיור ויוקר המחיה, תעשה אותו שר אוצר והופ – הבעיה היא שלו.
כך חטף לפיד את הריקושטים הפוליטיים ב-2015, וכחלון איבד את כל הונו ב-2019. זה סממן של שלטון שרוצה לשרוד, לא לשלוט, ומבוא לאין ספור ויכוחים, ריבים על קרדיט ואפס מדיניות ארוכת טווח.
באב"ד היה, גם על פי מבקריו, מנכ"ל שבא לעשות - ועשה. כאמור, היתה לו כהונה ארוכה, תחת שר שהיה בתפקידו חמש שנים, הכי הרבה מאז פנחס ספיר. ודווקא על הרקע הזה, ועל רקע העוצמה האדירה שיש לאוצר, צריך להדגיש שזה משרד שמדבר על החשוב, אבל חי את הדחוף. יש חורים בתקציב לסגור, יש יעדי גירעון ותקרת הוצאה ורפורמות, שבדרך כלל יוצאות מהצד השני של המערכת הפוליטית חבולות ומקוצצות.
שרי אוצר ופקידים חזקים הוציאו את ישראל ממשברים (שחלקם נגרמו על-ידי קודמיהם), ועשו צעדים מרחיקי לכת גם במחיר פוליטי כבד (וכאן שר האוצר נתניהו הוא דוגמא חיובית). לא יצאה מהם כבר הרבה שנים יוזמה להסתכל על הדברים אחרת, לשנות תפיסות קיימות מהיסוד, לנצל את העוצמה שלהם כדי לעצב את ישראל לשנים קדימה.
כשאני מדבר עם באב"ד על העתיד, הוא מדבר בשפה של קודמיו. הוא מזהיר, ובצדק, שהפריחה הכלכלית של ישראל לא תחזיק מעמד אם שיעורי התעסוקה של חרדים וערבים – שילדיהם הם מחצית מהמחזור של כיתה א' הנוכחית – ימשיכו להיות מה שהם היום. אבל באופק החשיבה של האנשים המאוד עסוקים במשרד הכי חזק בישראל, לא תמצאו מהפכות חשיבתיות כמו אלה שמובילה היום שרת האוצר בארה"ב או עמיתים בצפון אירופה.
גם באב"ד יודע שהעולם משתנה לנגד עינינו. גם הוא יודע שמה שאתמול היו אמיתות כלכליות מוצקות היום הן בסיס לדיון, שמערכת היחסים הכלכלית-חברתית בין המדינה לאזרח צריכה שינוי עמוק. למרות נחיתה רכה בשוק הפרטי, לשכר של מיליונים כמנכ"ל קבוצת הריבוע הכחול, הוא שואף לחזור למגזר הציבורי, כי אין תחליף ליכולת להשפיע משם. אבל אם לא ישתנו סדרי יסוד באיך עובדים ועל מה עובדים, ספק אם גם השינוי שכל כך צריך לקרות אכן יקרה.