המתקפה חסרת הבושה של אריה דרעי על הרמטכ"ל היא שיאו של תהליך הסרת המסכה מעל פניו של יו"ר ש"ס. במשך עשורים, בחסות שיתוף הפעולה עם ממשלות רבין וברק וקשרים חזקים בתקשורת, קמה לו עדת מעריצים שברובה שלא נמנתה על מצביעיו אך ראתה בו קודם כל "לשון מאזניים" פוליטי ו"גשר" בין הציבור החרדי לחילוני, באמצעות הזרם המסורתי, ולכן הרשעתו הראשונה נשכחה כלא הייתה. היריבות המרה עם אלי ישי, שהקדים את זמנו בשיתוף הפעולה החרדי-כהניסטי, אף סימנה את דרעי גם כגורם "מתון", שהוותק שלו בקבינט יחסית מרגיע לנוכח התכשיטים האחרים שהגיעו לשם בממשלות נתניהו. וזה כמובן לצד אפקט הפוליטיקה של הזהויות, אותה דרעי ניצל במיומנות אין קץ. בקמפיין 2015, שבו כיכב בזכות סרטון ה"שקופים", פעיל אחד אף ביקש ממנו לפתוח את המפלגה לנשים וחילונים כדי להיות "אובמה הישראלי".
יו"ר ש"ס דרעי הרמטכ"ל זמיר בריאיון
(צילום: כיכר השבת )
ובכן, דרעי הוא קודם כל אריה דרעי, אחד שמסתובב במסדרונות הכוח עם הילה של איש רוח חכם ומכיל אבל מה שבאמת מעניין אותו הוא כיוון הרוח. והיום הכיוון הוא למנוע כל אפשרות של הקלה על נטל המשרתים והמשרתות, וגם להילחם על הרלוונטיות של ש"ס בעידן שבו הכהניזם נוגס בה. לכן אפילו כשרב-אלוף אייל זמיר עושה את המובן מאליו כמעט – מסביר למה חוק שערורייתי מסוגל לפרק את הצבא המתפורר גם ככה – אין לדרעי שום בעיה להתנפל עליו, לגייס אותו לשורות ה"שמאל" (כאילו שהוא לא יודע שחלק ניכר מהמחאה על חוק המעצרים מגיע מציבור דתי-לאומי שנשבר לו) ואף לקבוע שהוא "איבד את זה".
אגב, אם דרעי באמת חושב ככה על מפקד הצבא, עליו לדרוש מידית את הדחתו, או להפגין קצת יושר אינטלקטואלי (בשביל יושר מסוג אחר זה קצת מאוחר) ולהדיר את עצמו מפורומים של קבלת החלטות בענייני חיים ומוות: מילא שהוא גאה בנכדים העריקים שלו – אירוע שבפני עצמו היה אמור לחולל שערורייה - איך הוא שולח ילדים של אחרים לסכן את עצמם תחת רמטכ"ל ש"איבד את זה"?
קשה להחמיץ את פגישת הפסגה של הרמטכ"ל עם הקארמה שמחכה לו פחות מיום שנכנס לתפקידו. מפקד הצבא שלא מסוגל להגיד את המילים "ועדת חקירה ממלכתית" פן יבולע לו הוא האחרון שצריך להתפלא שאפילו הערה בנאלית על מצב הצבא מזכה אותו בתואר "שמאל" ו"איבד את זה"
אולם אם יש מישהו ש"איבד את זה" הוא דרעי, שהפך את "הבשורה המתוקה" ליריקה של חומצה בוערת בפרצופו של ציבור רחב, בחלקו לא פחות אדוק ממנו ובוודאי פחות מחלל שם שמיים: דרעי, ככל שמישהו באמת יודע במה הוא באמת מאמין, אינו שונה מאף גורם בממשלה: הוא לא לקח אחריות על 7 באוקטובר, לא גייס את כוחו כדי שהמחדל ייחקר מכל הכיוונים, לא החזיר את המנדט לאחר קטסטרופה כה מטלטלת וסירב לומר לציבור שלו את האמת על מצב הצבא ומה נדרש מהם. ובנוסף לכל זה – ועוד הרבה דברים אחרים שנדחסו לארבע שנות השמדת ערך - הוא עוד דורש מהרמטכ"ל לסתום ולתת לצבא להתמוטט בשקט. הבעיה היחידה בתזה הזאת: כנראה שמלכתחילה לא היה לדרעי שום "זה" כדי לאבד: זאת רק המסכה שנשרה.
מאידך, קשה להחמיץ את פגישת הפסגה של הרמטכ"ל עם הקארמה שמחכה לו פחות מיום שנכנס לתפקידו. מפקד הצבא שלא מסוגל להגיד את המילים "ועדת חקירה ממלכתית" פן יבולע לו הוא האחרון שצריך להתפלא שאפילו הערה בנאלית על מצב הצבא מזכה אותו בתואר "שמאל" ו"איבד את זה". עכשיו הגיע תורו להחליט אם הוא מרים את הקול בחזרה – ולא רק בזירת כוח האדם – או שהצבא יבין שבעל הבית לא השתגע, הוא פשוט איננו.
