משה אדלר, בן 82, נולד במחנה העבודה טרנסניסטריה שבאוקראינה, והיה בן שנה בלבד כשהמלחמה הסתיימה. יחד עם הוריו הגיע לאיטליה ומשם הפליג בספינת מעפילים לישראל. בביתו לא דיברו על השואה. אבל יום אחד, כילד, ישב עם אמו מול אלבום תמונות ישן וגילה אמת מטלטלת: אביו ישב שם לצד אישה אחרת וארבעה ילדים. אשתו הראשונה. ילדיו. כולם נרצחו. נישואי הוריו היו נישואים שניים. עבורו, זה היה רגע של שבר ושל הבנה שקטה של אובדן שלא נגמר.
עמרי בן שחר מגבעתיים היה מלח הארץ וכל מה שבחור צעיר ישראלי בעל שאיפות וחלומות: מדריך בצופים, ספורטאי מצטיין, לוחם בסיירת הצנחנים, בן זוג אוהב וחבר של כולם. אבל לצד כל אלה, הוא בחר גם להתנדב. לא מתוך חובה, אלא מתוך בחירה ערכית. הוא פנה לקרן לרווחת נפגעי השואה וביקש ללוות שורד שואה. כך פגש את משה אדלר.
הקשר ביניהם לא נשאר בגבולות ההתנדבות. הוא הפך לחברות של ממש. הם נפגשו מדי שבוע, שיחקו שש בש, הלכו יחד להצגות, צחקו ובעיקר, היו שם זה בשביל זה ונהנו מחברות טובה ואמיתית. עמרי העניק למשה משהו שלא ניתן למדוד: תחושת שייכות, המשכיות, משפחה.
כל זה היה נכון עד לנר ראשון של חנוכה, 8 בדצמבר 2023. רב סמל ראשון עמרי בן שחר, בן 25, נפל בקרב בחאן יונס.
כשמשה שמע את הבשורה, הוא פרץ בבכי ואמר לאביו של עמרי, ראובן: "אתה איבדת בן - אני איבדתי נכד".
אמירה זו של משה היא בעלת עומק רב - היא עדות לכוח של קשר אנושי. לכך שהתנדבות עם ניצולי שואה, אינה רק בגדר עשיית מעשה טוב, שעליו אין עוררין, אלא יצירת חיבורים חזקים ומשמעותיים בין דור ניצולי השואה לדור ה־7 באוקטובר. מאז נפילתו של עמרי, אחיו התאום נדב, ממשיך את הקשר עם משה. שרשרת של ערבות הדדית שלא נקטעה.
כיום חיים בישראל כ־109 אלף שורדי שואה. גילם הממוצע כ־88, ורבים מהם מתמודדים עם בדידות, קושי פיזי ותחושת חוסר ביטחון. כשליש מהם נפגעי התנכלויות אנטישמיות
כיום חיים בישראל כ־109 אלף שורדי שואה. גילם הממוצע כ־88, ורבים מהם מתמודדים עם בדידות, קושי פיזי ותחושת חוסר ביטחון. כשליש מהם נפגעי התנכלויות אנטישמיות. דווקא בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם כאב עצום, משפחות שכולות, פצועים ומפונים, קל להפנות את מלוא תשומת הלב למקומות הדחופים ביותר. אבל דווקא עכשיו, אסור לנו לשכוח את ניצולי השואה. עבור רבים מהם, המציאות הביטחונית שאנו חווינו ועודנו חווים, החזירה את הטראומה, את פחדי העבר, את הזיכרונות ואת תחושת חוסר האונים.
חובת המדינה לדאוג להם. אבל האחריות אינה מסתיימת שם. היא שלנו כחברה. הסיפור של עמרי ומשה מלמד אותנו שיעור חשוב: התנדבות אינה רק נתינה, היא גשר בין דורות. היא הדרך שלנו לוודא שניצולי השואה לא רק שורדים, אלא חיים ומזדקנים בכבוד.
זו צוואתו הבלתי כתובה של עמרי בן שחר ז"ל. לא רק לזכור - אלא להיות שם בשבילם.
לימור לבנת מכהנת בהתנדבות כיו״ר הקרן לרווחת נפגעי השואה
