במשך כמעט חמישים שנה, כשדיברתי בפני קהלים פרו-ישראליים ברחבי העולם, כמעט שלא קיבלתי שאלה שלא שמעתי מאה פעמים. אבל בכנס של תורמים יהודים אמריקאים בניו־יורק בשבוע שעבר, מישהו שאל אותי שאלה ייחודית ומפחידה לחלוטין. "האם אתה חושב שליהודים יש עתיד בארצות־הברית?"
עד לפני מספר שנים, שאלה זו הייתה בלתי נתפסת עבור רוב היהודים האמריקאים, קל וחומר, בקול רם. אך כעת, כל אדם בקהל הסכים שהתשובה עשויה להיות "למרבה הצער, יהדות אמריקה נידונה לכישלון". זה בהחלט המקרה עבור קהילות אחרות בתפוצות.
במהלך ביקורי האחרונים בקנדה ובאוסטרליה, ובשיחות הרבות שקיימתי עם יהודים בריטים, שמעתי שוב ושוב כיצד המצב עבור היהודים הפך לבלתי נסבל והעתיד רק מחמיר. בעוד שממשלות משלמות מס שפתיים למאבק באנטישמיות, מעשי שנאה כלפי יהודים מתרבים מדי יום ומתנרמלים במהירות. הדקירה האכזרית של שני יהודים בלונדון, ואפילו טבח היהודים בחוף בונדיי בסידני, כבר אינם חריגים. במקום להרתיע אנטישמים, מעשי זוועה כאלה מדרבנים אותם לבצע יותר.
בינתיים, באמריקה, בתי כנסת ומרכזי קהילה יהודיים דומים למבצרים עם שומרים חמושים המוצבים בכניסותיהם. בקרוב הם ייראו כמו עמיתיהם האירופיים עם חיילים ונגמ"שים בחוץ. הורים יהודים חוששים יותר ויותר לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ולמחנות קיץ יהודיים או להשתתף בתפילות משפחתיות.
ברור שאנו עדים לשינוי עמוק, וסביר להניח בלתי הפיך, בחיי היהודים בתפוצות. ההשלכות על ישראל - השליליות והחיוביות - הן עצומות. למרות כל אמונתנו הציונית בקיבוץ גלויות, ישראל תמיד הסתמכה על תפוצה חזקה לתמיכה כלכלית, דיפלומטית ואסטרטגית.
ללמוד לעמוד הרבה יותר על שתי רגלינו
כעת, כמעט שמונים שנה לאחר הקמתנו, עלינו ללמוד לעמוד הרבה יותר על שתי רגלינו. מצד שני, ישראל יכולה שוב להיות יעד לעלייה המונית. גלי עולים חדשים, שיתקבלו בברכה יוכלו ליישב את הנגב ואת רמת הגולן. אם בעבר המדינה קיוותה שעלייה המונית תהיה התשובה לאתגר הדמוגרפי מול ערביי ישראל, כעת יכולה להיות התשובה לאתגר הדמוגרפי מול החרדים.
מייקל אורןישראל חייבת להיות ערוכה. לאחר שנכשלה במשיכת רוב המהגרים היהודים מצרפת - רובם היגרו לקנדה, לבריטניה ולארצות-הברית - על ישראל לעודד באופן פעיל עלייה ולתכנן יישוב מחדש בקנה מידה גדול. עלינו להדגיש את הזהות הלאומית של העם היהודי על פני הקריטריונים ההלכתיים בלבד, ובכך לפתוח את דלתותינו למספר הגדול ביותר האפשרי של יהודי התפוצות. בכיוון זה, תמיכתו של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בנישואים אזרחיים בישראל הייתה צעד חשוב.
לאחר שקיבלתי את השאלה הזו על עתידם של יהודי אמריקה, נשמתי נשימה עמוקה ודיברתי על האופן שבו העולם חוזר לצורה האנטישמית שהייתה מוכרת לאבותינו. רבים למדו לחיות עם השנאה הזו, נזכרתי, אך רבים אחרים שילמו בחייהם. אחרים הסכימו לעלות לארץ ישראל וצאצאיהם הם כיום ישראלים גאים המסוגלים ומוכנים להגן על עצמם. זהו לקח שהעם היהודי, הן בישראל והן בתפוצות, חייב לזכור באופן פעיל מאוד היום.
בעוד שממשלות משלמות מס שפתיים למאבק באנטישמיות, מעשי שנאה כלפי יהודים מתרבים מדי יום ומתנרמלים במהירות
