"חיילים נשרפו בטנק אתמול ואת מדברת על פוליטיקה!" צעק בחוסר אונים בוועדת חוץ וביטחון יונתן שלו, חייל שאיבד חברים בעזה. הסדרן שנשלח להוציא אותו הסתפק בליטוף עדין על כתפו להרגעה. אחרי מסירות הנפש של יונתן וחבריו, ברור שעל כולנו להכיל את כאבם הבלתי ניתן לשיעור – על מה שראו, על מה שאיבדו, על מה שנפשם חוותה ולא תשכח לעולם.
בעקבותיהם, הלוחמים עם תגובת הקרב הולכים בדרך שפרצו משפחות החטופים הנמקים בעזה. גם הם החלו להופיע בוועדות הכנסת, במיוחד בוועדת חוץ וביטחון הדנה שוב ושוב בחוק הגיוס, ולפתוח שם את כאבם.
כך, לדוגמה, עומר אמסלם, שלחם בצוק איתן, התריע בוועדה: "אנחנו פה כדי לעצור את המתאבד הבא". לדבריו, רבע מהמשתחררים יסבלו מפוסט טראומה. הוא לא הסתפק במספרים: "פותחים רימונים בבית, פותחים דלק בבית, שורפים את המשפחות שלהם. אנחנו שקופים. תעזרו לנו. אנחנו לא נרקומנים ולא חולי נפש". אמסלם תיאר גם את חוסר המענה הקיים: "בתי הלוחם לא נותנים מענה להלם קרב, הם סגורים בלילה. אז לאן אני אמור לפנות עם התקף חרדה בשתיים בלילה?"
הבנים הטובים והמסורים ביותר של החברה הישראלית נכנסים בנפש עדינה וגוף משוכלל ללחימה, ולעיתים יוצאים שבורים – חלקם בגוף, רבים מהם בנפש. בדיון שהתקיים בתחילת החודש נשמעה עדות קשה נוספת: "אני ילד בן 21, והחלום שלי הוא לקבל כדור בין העיניים. אני רואה גופות מול העיניים כמו שאני רואה אותך, זיהו את החברים שלי רק מהשיניים, הייתי בקומה". לוחמים רבים ראו מחזות שהנפש אינה סובלת, חזרו מפציעות קשות אל ארץ החיים, וראוי שיהיה טיפול מלא ומובנה היטב לטובים ולמסורים שבבנינו.
הביורוקרטיה והלוחם לא מתקדמים באותו קצב. בזמן שהפקידות קורסת תחת עומס פניות, הלוחם כבר הגיע לתחתית עוד לפני שפנה לעזרה
העדויות הללו כבר אינן מקרים בודדים, אלא תופעה רחבה שמגיעה לפתחן של ועדות הכנסת. יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט, כינס באחרונה דיון מיוחד בנושא. בדיון נכח גם איציק סעידיאן, שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום בשנת 2021, והזכיר שוב את המחיר הנפשי והתחושה הקשה שמלווה את הליכי ההכרה של משרד הביטחון בלוחמים הפגועים. הביורוקרטיה והלוחם לא מתקדמים באותו קצב. בזמן שהפקידות קורסת תחת עומס פניות, הלוחם כבר הגיע לתחתית עוד לפני שפנה לעזרה. אדם שיצא לקרבות אינו חוזר לביתו כפי שהיה. באופן נורמטיבי, לוקח כחודשיים – כך לפי גורמים פסיכולוגיים – לשוב לשגרה אחרי חוויית לחימה. אם גם לאחר מכן ממשיכים להופיע תסמינים של תגובת קרב וחוסר יכולת לחזור לשגרה, יש צורך לגשת לטיפול.
בשלב זה המשפחה כורעת תחת הנטל. אחרי חודשים ארוכים של תסמינים שלא חולפים, גם חיי הבית משתבשים. הביורוקרטיה, מצדה, מוצפת ומותשת, וגם אגף השיקום מוצא את עצמו זקוק לעזרה. כך נוצרת תחושת מלחמה בתוך מלחמה: לא רק המלחמה האמיתית שהייתה בחזית, אלא מלחמה שנייה – מול מערכת שמתקשה להכיר בפגיעה. תחושת חוסר אונים מול מערכת אטומה, וכפיות טובה מצד המדינה. במילותיו של איציק סעידיאן: "הכי גרוע זה להגיע לתחתית, לבקש עזרה ולא להצליח לקבל עזרה".
ההכרה בפגיעות הנפשיות במלוא היקפן הגיעה רק ב"רפורמת נפש אחת", אותה הוביל בני גנץ כשר הביטחון. כדי שהמערכת תכיר ותסייע ללוחמי צוק איתן שנשאו את תגובת הקרב, נדרשו שבע שנות סבל – והצתה עצמית אחת.
ברוב המקרים ההתפרצות מגיעה דווקא עם תום הקרבות, כאשר הנפש מתחילה לעבד את מה שעברה
כעת, לוחמי חרבות ברזל טרם הספיקו לעבד את חוויותיהם. חלקם כבר חווים תסמינים, אך ברוב המקרים ההתפרצות מגיעה דווקא עם תום הקרבות, כאשר הנפש מתחילה לעבד את מה שעברה. חיילי הסדיר והמילואימניקים נשחקים בסבבים בלתי נגמרים: בין סבב לסבב הם מנסים לשקם עסק, עבודה, זוגיות או הורות – עד שמגיע סבב נוסף הדורש שוב הדחקה של הכול, לעשרות ואף מאות ימים רצופים. כשהנפש נדחקת שוב ושוב, התוצאה עלולה להיות התפרצות מאוחרת של תגובת קרב.
ניתן ללמוד ממערכת הווטרנים בארצות-הברית. היא יודעת להעניק טיפול מקיף ונדיב, ללא ביורוקרטיה מתישה, ובחיבוק ציבורי מקיר לקיר, לחיילים אמריקאים הסובלים מפגיעות פיזיות או נפשיות. שם קיימים טיפולים חדשניים ומעטפות מקיפות, שנותנות מענה אמיתי ומלא מבלי להתיש את החיילים – שכבר מגיעים לתהליך מותשים.
בישראל, לעומת זאת, משרד הביטחון הפך את ההכרה במסלול למכשולים. דוגמה מובהקת היא אי־הגבלת אחוז שכר הטרחה של עורכי הדין המטפלים בלוחמים מול המשרד. במקום שתהליך ההכרה יהיה פשוט ונגיש, המורכבות הביורוקרטית יצרה צורך לשלם לעורכי דין עשרות אלפי שקלים, לעיתים אף מאות אלפים לאורך השנים. כך נולדה תעשייה שלמה של עורכי דין שמנצלים לוחמים המגיעים אליהם בתחתית הבור, ומחתימים אותם על שכר טרחה מופקע מהקצבה העתידית. מדוע לא מוגדרת תקרת אחוז לעורכי הדין המטפלים, כפי שקיים בתביעות נזק אחרות? זהו רק מחדל אחד מני רבים הפוגעים באופן מערכתי בלוחמים הסובלים מתגובות קרב.
לצד הביקורת, יש גם מה לעשות. ברמה האופרטיבית, נדרשות פעולות מניעה ושיקום – ובראשן הקמת החוות הטרום־הכרתיות. חוות אלו מסוגלות לספק מענה רציף 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ללוחמים המתמודדים עם תסמיני פוסט טראומה. הן מציעות מעטפת מלאה, תעסוקה סביב השעון ועיבוד מיידי של חוויות הקרב – בזמן אמת, ולא רק לאחר חודשים ארוכים שבהם על הלוחמים להוכיח את פציעתם מול ועדות משרד הביטחון.
תירא אל כהן היא נשיאת ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"
