בסוף פרשת נוח בפרק בראשית, מסופר כי בשחר האנושות, התיישבו בני האדם בארץ שנער. המטרה: לבנות עיר גדולה עם גורד השחקים הראשון בהיסטוריה. מגדל שיגיע עד השמיים. רק שאלוהים טיפה פחות התחבר למיזם.
1 צפייה בגלריה
מרדכי דוד חסם את נשיא העליון בדימוס אהרון ברק ביציאה מכנס באקספו תל אביב
(צילום: מתוך הרשתות לפי סעיף 27 א' )
הבעיה לא הייתה באדריכלות או באיכות החומר. אלא ביוזמה עצמה. הון אנושי בלתי מוגבל. אפס בעיות תקשורת. וזה הסטארט-אפ הכי טוב שהם יכלו לחשוב עליו? במקום להרוס את המגדל, אלוהים עשה משהו הרבה יותר מתוחכם. הוא הפך את שיתוף הפעולה לאי-הבנה. יצר שיח חרשים. ומכאן הדרך לסגירת המיזם ופיזור כל בעלי המניות הייתה קצרה.
על שם אותה תחבולה מוצלחת, קרא אלוהים לעיר "בבל".
בני האדם לא נענשו כי הם רצו לבנות. הם נענשו בגלל חטא היוהרה. הפרשה מדברת על החמצה. על כך שפספסנו את ההזדמנות ל"עם אחד". כי כוח ושררה היו יותר נוצצים.
אבל למרות שאנחנו משננים את פרשת נוח כבר אלפי שנים, נראה שלא למדנו כלום. כי בישראל 2026 המטרה מקדשת את האמצעים. וכמו אז, גם היום מתחילים הבלבולים. כולנו מדברים. רק שכל צד מדבר בשפה אחרת. מסרבים לראות את המציאות. לא מוכנים להקשיב. אפילו למה שאנחנו עצמנו אומרים. ממש שיח חרשים על סטרואידים.
האירוע האחרון – חסימתו של אהרון ברק הוא רק עוד סימפטום. עוד הזדמנות מושלמת לנהל שיח חרשים-עיוורים.
מן השמאל: תדהמה. אסור לחסום אדם זקן. בטח שלא ניצול שואה. זו ממש התעללות בחסר ישע. מנגד, הימין משיב: "הלא אתם אמרת שהחוק מתיר הפרעה ציבורית בזמן מחאה". חוץ זה, השמאל התחיל. הן רק לפני כך וכך חודשים, ילדה קטנה או חלון של בית סבלו מנחת זרועם של מוחים 0מולנים.
ומה שהכי מצחיק בכל הסיפור הזה, הוא שכולם צודקים – רק לא בנושא עליו הם מדברים.
כי זה לא ויכוח על שמאל וימין. או על השאלה אם לניצול שואה או ילדה קטנה יש יותר זכויות במרחב הציבורי. יש כאן עניין אחד בלבד, פשוט, בסיסי, אבל מטריד – אולי בגלל זה מעדיפים להתעסק בתפל: יש הבדל עצום בין הפרעה ציבורית כללית לבין הפרעה שמכוונת לאנשים פרטיים ספציפיים – מה שנקרא בעסקים: הטרדה C2C.
זה לא נעים, זה מטריד, זה פוגע
מחאה עשויה לכלול גם הפרעה לסדר הציבורי. זה לא נעים, זה מטריד, זה פוגע. מחאה נובעת מעוול ציבורי, לכאורה. ולפעמים היא אפילו מוצדקת. הרעיון הדמוקרטי הבסיסי הוא שקבוצה שמרגישה שכלו כל הקיצים מוכנה לשלם מחיר למען הטוב הכללי. כך היה בקפלן, כך בהפגנות החרדים, במחאות הימין, הנכים, האתיופים – כמעט בכל מחאה משמעותית בארץ ובעולם. באיראן, אגב, המחיר הזה נגבה כבר שבועות בכדורים חיים.
במחאה ציבורית נפגעים לפעמים אנשים. ועם כל הצער שבדבר, מדובר על אנשים אקראיים. הם לא בחרו להיות שם, לקחת חלק במחאה. ואף אחד לא שאל אותם אם הם מוכנים לשלם מחיר. כדי להיות אפקטיבית, מחאה חייבת לעיתים להפריע לסדר הציבורי. אבל זה נכון באותה מידה גם כאשר המחאה מופנית כלפי הצד שלי
בזה הצדדים צודקים. אבל זה לא צדק. וזה אפילו לא הנושא.
הפגנה חוקית שגולשת להפרעה – זה דבר שקורה. הרשויות אמורות להיערך, לצמצם נזק, להגן על מי שנפגע, ולמצות את הדין עם פורעים. זו דינמיקה ציבורית, רחבה, לא אישית. לעומת זאת, חסימה מכוונת של אדם מסוים, בגלל מי שהוא, מה שהוא אומר, או לאיזו קבוצה הוא משתייך – זו הטרדה. פגיעה בזכות אזרחית בסיסית.
השמאל מזדעזע, תוך שהוא ממשיך לשנן כמו איזו מנטרה "אין מחאה בלי הפרעה". הימין צועק "שוויון בנטל", תוך שהוא מנסה להכשיר אי-צדק כ"משב רוח רענן". וכל צד משוכנע שהוא המוסרי. תוך שהוא עושה בדיוק את מה שהוא מוקיע בצד השני. כי רק כשאצלנו עושים את זה – זה הדבר "הנכון"
וזה לא עניין פוליטי. אזרח פרטי מעצבן. עיתונאי. פעיל פוליטי קיצוני, או שופט בדימוס שכבר שני עשורים בפנסיה. אפילו בני המשפחה של נבחרי ציבור.
ברגע שזה אישי – זו לא מחאה. זה סוף הסיפור של פרשת נוח.
וכמה שאנחנו לא רבים – זה אפילו לא על זה. כי אנחנו לא מדברים את אותה השפה. וכולנו עיוורים לצד השני.
השמאל מזדעזע, תוך שהוא ממשיך לשנן כמו איזו מנטרה "אין מחאה בלי הפרעה". הימין צועק "שוויון בנטל", תוך שהוא מנסה להכשיר אי-צדק כ"משב רוח רענן". וכל צד משוכנע שהוא המוסרי. תוך שהוא עושה בדיוק את מה שהוא מוקיע בצד השני. כי רק כשאצלנו עושים את זה – זה הדבר "הנכון".
אבל עצם המחשבה הזאת זה אבסורד. אם קיצוני משמאל חסם את עמית סגל – התגובה ה"צודקת" היא לחסום את ברק סרי? אם מוחים וולגריים מגיעים לבית של טלי גוטליב, מטרידים את הבת שלה, התגובה המוסרית היא להגיע לבית של פעילת שמאל עם לום? ואם רכב עם ילדה קטנה הותקף בהפגנה של צד א, התגובה הערכית היא לתקוף רכב של איש מבוגר מצד ב?
לא. ולא בגלל שמדובר באיש קדוש, או שמחאה היא זכות ששמורה רק ל"עריצי סגולה". בגלל שאין קשר בין הדברים. וכי התגובה הנכונה היא לטפל מיד במי שבוחר להפריע במקום למחות.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאלא שבמקום זאת, אנחנו עסוקים מידי בלהיות צודקים, ששכחנו בכלל שמה שחשוב זו המטרה – לא מה בונים.
לא אמור להיות וויכוח. מחאה היא לא נעימה. אבל היא לפעמים הכרחית. ולחסום אנשים פרטיים זה אסור. משמאל ומימין. במקום זאת, אנחנו צריכים לשאול האם אנחנו רוצים שישראל 2026 תהיה מדינה שבה כל אדם יכול לחסום ולפגוע במי שהוא רוצה – רק כי זה מביא לו לייקים מחצי מדינה.
ואם נחשוב רגע וניזכר בלקח שלמדנו ממגדל בבל, אולי נצליח להבין שאת הסטרטאפ "מגדל ישראל" – המיזם הכי חשוב של ה"סטרטאפ ניישן" – לא אמורים למנכ"ל המרדכי דוידים וההדריות מוכתריות של החברה הישראלית.
לא בגלל שהם מוחים או מגיעים מהצד ה"לא נכון". גם לא בגלל שאין להם כישורים. בדיוק להפך. בגלל שבמקום לנצל את הכישורים שלהם למחות כמו שצריך, הם בוחרים לעודד את שיח החרשים.
ואיך הסיפור הזה מסתיים – את זה כבר כולנו יודעים.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
