החודשים האחרונים המחישו פעם נוספת אמת יסודית במערכת היחסים שבין ישראל לארצות-הברית: ישראל היא מדינה חזקה ובעלת עוצמה צבאית, אך כאשר מדובר בעיצוב המציאות האסטרטגית במזרח-התיכון, ארצות-הברית נותרה הגורם המשפיע ביותר.
האמרה הישנה "בעל המאה הוא בעל הדעה" אינה תמיד נעימה לאוזן, אך במקרים רבים היא משקפת את המציאות. הלחץ האמריקאי שהוביל להפסקת האש בין ישראל לאיראן ממחיש כי גם כאשר ישראל מפעילה כוח משמעותי, וושינגטון ממשיכה להשפיע על גבולות המערכה ועל נקודת הסיום שלה.
טראמפ ביקש למנוע מלחמה אזורית, לשמור על יציבות מחירי האנרגיה, להימנע מזעזועים כלכליים ולהגיע להישג מדיני משמעותי. איראן מצדה הייתה זקוקה להקלות כלכליות ולשחרור חלק מהלחץ שהצטבר עליה. כך הגיעו השתיים לחתימה על מזכר ההבנות. וכאן בדיוק בא לידי ביטוי הפער בין וושינגטון לירושלים.
עבור ארצות-הברית, הצלחת ההסכם תימדד ביכולתו למנוע מלחמה. עבור ישראל, הצלחתו תימדד ביכולתו למנוע מאיראן להפוך בעתיד למדינת סף גרעינית. אם סוגיית האורניום המועשר תישאר פתוחה, אם יתאפשר לאיראן להמשיך בהעשרה ברמה מסוימת, ואם סוגיות הטילים הבליסטיים והשלוחות האזוריות יידחו לעתיד – ייתכן שההסכם לא יפתור את המשבר אלא רק ידחה אותו.
השוואה להסכם הגרעין של 2015 היא בלתי נמנעת. אולם השאלה האמיתית אינה אם מדובר בהסכם טוב יותר או פחות, אלא האם בתום 60 הימים תהיה איראן רחוקה יותר מנשק גרעיני או שתקבל זמן, כסף ומרחב תמרון שיאפשרו לה להשתקם ולהתכונן לעימות הבא.
אחד הלקחים המרכזיים של החודשים האחרונים הוא שקשה יותר ויותר להפריד בין הזירות השונות במזרח התיכון. במשך שנים ניסתה ישראל להתמודד עם כל חזית בנפרד – איראן, לבנון, עזה ותימן. אולם איראן בנתה תפיסה אזורית המחברת בין כל הזירות. מכאן גם הקושי הישראלי לדרוש הפרדה מוחלטת בין הזירה הלבנונית לבין הזירה האיראנית: מבחינת ארצות הברית ומדינות המפרץ, יציבות אזורית היא חבילה אחת.
השאלה המרכזית אינה עוד כיצד מפסיקים את הלחימה, אלא מי ישלוט בדרום לבנון ביום שאחרי
אם אכן הפסקת האש בלבנון כלולה במסגרת ההבנות הרחבות יותר, הרי שהשאלה המרכזית אינה עוד כיצד מפסיקים את הלחימה, אלא מי ישלוט בדרום לבנון ביום שאחרי. הנשיא ג'וזף עאון וגורמים נוספים בלבנון פועלים לחיזוק מוסדות המדינה ולחיזוק מעמדו של צבא לבנון. השיחות הצפויות לקראת סוף יוני עשויות לעסוק במודל חדש של שליטה מדינתית בדרום לבנון, לרבות אזורים כמו נבאטיה וסביבתה.
ישראל צריכה לזהות את חלון ההזדמנויות שנוצר. במקום להסתפק בפעילות צבאית, עליה לבחון יחד עם ארצות-הברית, צרפת ומדינות נוספות יוזמה שתאפשר לצבא לבנון להתפרס בהדרגה בדרום המדינה, לצד מנגנוני פיקוח בינלאומיים אפקטיביים. במקביל, ובהתאם לעמידה ביעדים ברורים, ניתן יהיה לדון בנסיגה ישראלית הדרגתית. עם זאת, קיים חשש אמיתי כי הפסקת האש תישמר אך חיזבאללה יישאר כוח צבאי משמעותי. אם ישראל תידרש לסגת מדרום לבנון מבלי שהשתנה המצב בשטח, רבים ישאלו האם הושגו מטרות המלחמה.
גם ברצועת עזה מסתמנת חשיבה חדשה. המתווכים מקדמים מודל של פירוק הדרגתי של חמאס מנשקו והעברת האחריות האזרחית לגוף פלסטיני טכנוקרטי
גם ברצועת עזה מסתמנת חשיבה חדשה. המתווכים מקדמים מודל של פירוק הדרגתי של חמאס מנשקו והעברת האחריות האזרחית לגוף פלסטיני טכנוקרטי. גם כאן המטרה האמריקאית היא לחזק מוסדות שלטון על חשבון ארגונים חמושים.
במקביל, הממשל האמריקאי צפוי לנסות למנוע הסלמה ביהודה ושומרון מתוך רצון לשמור על יציבות אזורית כוללת. צעדי התיישבות, הכרה בחוות וחיכוכים בשטח עלולים להפוך למוקד מחלוקת נוסף בין ירושלים לוושינגטון.
לצד זאת, סוגיית ההגנה על מיעוטים במזרח התיכון – נוצרים, דרוזים, כורדים וקבוצות נוספות – צפויה לקבל משקל הולך וגדל בשיח האמריקאי, במיוחד לנוכח ההתפתחויות בסוריה.
במהלך 60 הימים הקרובים יצטרכו ארצות-הברית ואיראן להתמודד עם הסוגיות הקשות באמת: האורניום המועשר, היקף ההעשרה העתידי, מנגנוני הפיקוח, הטילים הבליסטיים והשלוחות האזוריות. אם יושגו הבנות, ייתכן שנראה תחילתו של סדר אזורי חדש. אך אם השיחות ייכשלו, טראמפ יעמוד בפני שלוש אפשרויות: הארכת המשא ומתן, חזרה ללחץ כלכלי מקסימלי או חזרה לאופציה הצבאית. מבחינת ישראל, שתהיה ככל הנראה בעיצומה של מערכת בחירות, תעלה מחדש השאלה האם ניתן להשלים עם מצב שבו סוגיית הגרעין, הטילים והפרוקסי נותרת ללא פתרון.
האם איראן מקבלת כעת את עיקר התמורה בעוד הוויתורים המהותיים נדחים לשלב הבא? האם חיזבאללה ימשיך להיות הכוח הצבאי הדומיננטי בלבנון?
מנקודת מבט ישראלית נותרות שאלות כבדות משקל: האם איראן מקבלת כעת את עיקר התמורה בעוד הוויתורים המהותיים נדחים לשלב הבא? האם חיזבאללה ימשיך להיות הכוח הצבאי הדומיננטי בלבנון? האם סוגיית הגרעין תיפתר באמת או רק תידחה? והאם ישראל תוכל להסביר לציבור שהושגו מטרות המלחמה אם האיומים המרכזיים עדיין קיימים?
ייתכן שהסכם ההבנות המתגבש ימנע מלחמה בשנת 2026. השאלה הגדולה היא האם הוא גם ימנע את המלחמה של 2027 או 2028. ייתכן שהשאלה החשובה ביותר אינה האם ישראל עודכנה על ההסכם, אלא האם וושינגטון סבורה שהיא זקוקה להסכמתה. ובינתיים, במזרח התיכון הכלל הישן עדיין נשאר נכון: בעל המאה הוא בעל הדעה.
בהיג' מנצור הוא שגריר, לשעבר ראש מועצת עוספיא, בוגר המכללה לביטחון לאומי
