״אין יותר חטופים בשטח האויב״, הכריזה בקול נחוש עירית פאוקר, בת קיבוץ ניר עוז. לשבריר שנייה השתררה דממה, ואז עלתה מהקהל קריאת ״יש!״ - קריאה חדה, שהתפרצה אחרי מאבק ארוך מדי. במגרש החניה בשכונת כרמי גת שבקריית גת עמדו מאות אנשים. חלקם בכו, אחרים חייכו - זו הייתה העצרת האחרונה של קהילת ניר עוז למען החטופים.
עצרת הסיום של קהילת ניר עוז
(צילום: תומר שונם הלוי)
אחרי האסון פונתה הקהילה שנותרה מהקיבוץ החרב לאילת. בתחילת 2024 היא עברה למגוריה הזמניים בכרמי גת. העצרת הראשונה נערכה ב-6 באפריל באותה השנה, ביום בו התקבלה הבשורה הקשה שאלעד קציר ז״ל נרצח בשבי. בקהילה הרגישו שעליהם לצאת החוצה ולצעוק, לנסות להציל את מי שעוד נותרו בחיים.
מאז, מדי מוצאי שבת, הקפידו תושבי הקיבוץ, ש-65 מתושביו נרצחו ו-76 נחטפו, להתכנס ולזעוק את זעקת החטופים. את העצרת האחרונה, בה גם קראו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, חתמו האחים דוד קוניו ואריאל קוניו - החטופים החיים האחרונים מהקיבוץ ששרדו את הגיהינום בעזה.
האחים עלו לבמה, ורגע לפני שהחלו לדבר צעקה בהתרגשות אימם, סילביה, ״הם פה!״. אריאל אמר: ״לעמוד כאן הערב בכרמי גת, בעצרת של קהילת ניר עוז, זה רגע שלא דמיינתי שאזכה לו. לפני שלושה חודשים וחצי הייתי במקום אחר לגמרי. בחושך, בבדידות מוחלטת, נתון לחסדי המחבלים. היום אני עומד כאן יחד עם אחי דוד, שחזר איתי מהשבי, ואנחנו מוקפים בכל כך הרבה אנשים מדהימים״.
דוד הוסיף: ״אני עומד כאן היום אחרי ימים ארוכים של ייאוש, בהם היו רגעים של חוסר תקווה, של פחד מהמוות, של מחשבה שאולי לא אזכה לחזור הביתה. היו לילות רבים שבהם לא ידעתי אם אזכה שוב לראות אור יום, אם אחבק שוב את הילדות שלי, אם אזכה לראות אותן צוחקות, אם אי-פעם אשוב הביתה. והנה אני כאן. חזרתי לאהבת חיי, שרון. חזרתי לצחוק, ליהנות, ולהיות אבא הכי מקרוב שאפשר לבנות שלי. וכל זה בזכות חיילי צה״ל, כוחות הביטחון, והעם המדהים שלנו. אני רוצה להודות מעומק הלב לכל מי שצעק את הצעקה שלנו במשך 738 הימים האלה. לכל מי שלא נתן לנו להישכח, בארץ ובעולם. גם במעמקי החושך ידענו שאתם שם. הידיעה הזו נתנה לנו כוח להחזיק עוד יום, ועוד לילה״.
״הימים האחרונים סגרו עבור כולנו מעגל כואב ומטלטל עם חזרתו של רן גואילי ז״ל, גיבור ישראל, החטוף האחרון שנותר בעזה״, אמר אריאל. ״כמו שאנחנו נצטרך לבנות מחדש את הבית שלנו, גם מדינת ישראל צריכה להיבנות מחדש. לא רק פיזית, אלא גם עם ערבות הדדית, חמלה, והאומץ לבחור יחד בדרך של תיקון״.
