אחד ממרכיבי הכוח המרכזיים של חיזבאללה בתוך העדה השיעית בלבנון אינו נשען דווקא על שימוש ישיר בכוח, אלא על היכולת לייצר לאורך זמן תודעה ברורה של מחיר. מי שמבקר את הארגון אינו יודע תמיד איזו תגובה תופעל נגדו, אך הוא יודע כי לביקורת עלולות להיות השלכות: פגיעה במעמד הציבורי, הדרה מקצועית, לחץ כלכלי, איומים על בני משפחה, מעקב, חקירה ולעיתים גם אלימות. במובן זה, חיזבאללה מנהל בתוך סביבתו השיעית מעין "כלכלת פחד", שבה עצם קיומו של איום אפשרי מצמצם את מרחב הפעולה גם בלי שהאיום יתממש בכל פעם מחדש.
(צילום: AFP)
המנגנון מתחיל בדרך כלל בדה-לגיטימציה. ביקורת פוליטית מוצגת לא כמחלוקת פנימית לגיטימית, אלא כביטוי לנאמנות לגורמים זרים. הכינוי "שיעת השגרירות", שהפך רווח לאחר פרסום מסמכי ויקיליקס ב-2011, הוא דוגמה מובהקת לכך. בתחילה הוא הופנה כלפי אישים שיעים שנפגשו עם נציגים אמריקאים, אולם בהמשך הורחב גם כלפי מי שעצם ביקורתם על חיזבאללה הספיקה כדי להציבם מחוץ לגבולות הקונצנזוס. כך מתבססת המשוואה שלפיה עצם ההתנגדות לארגון נתפסת כחריגה מן הנאמנות לעדה, למדינה או ל"התנגדות” עצמה.
אלא שהתיוג אינו עומד בפני עצמו. כוחו נובע מן האפשרות שהוא יתורגם למחיר ממשי. לאורך השנים תיארו מועמדים עצמאיים, עיתונאים, אנשי דת ופעילים שיעים מסעות הכפשה, איומים, פגיעה במקומות עבודה, לחץ על בעלי עסקים ומעקב אחריהם ואחר בני משפחותיהם. במקרים אחרים נעשה שימוש גם במנגנוני המדינה, באמצעות זימונים לחקירה, מעצרים או האשמות בשיתוף פעולה עם ישראל. במציאות כזו, הגבול בין כוח מפלגתי לבין כוח מוסדי נעשה מטושטש, והמבקר נדרש להביא בחשבון לא רק את תגובת חיזבאללה עצמו, אלא גם את הסביבה הפוליטית והחברתית הפועלת תחת השפעתו.
נועה ריבןהאפקט של מערכת זו חורג בהרבה מן האנשים שנפגעו בפועל. כאשר משפחה אחת מוחרמת, עיתונאי אחד מאוים או מועמד אחד מותקף, המסר נקלט גם אצל אחרים. לכן כוחו של מנגנון ההרתעה אינו נמדד רק במספר מקרי האלימות, אלא ביכולתו לייצר צנזורה עצמית ולהפוך את עצם ההחלטה להשמיע ביקורת לשיקול של עלות מול תועלת.
המקרה של לקמאן סלים ממחיש היטב את גבולות המרחב הזה. סלים לא הסתפק בביקורת פומבית על חיזבאללה, אלא פעל ליצירת מרחב שיעי עצמאי מחוץ למסגרות חיזבאללה ואמ"ל, וביקר במפורש את המונופול של הארגון על ייצוג העדה. רציחתו בפברואר 2021 הפכה רציחתו בפברואר 2021 הפכה לאירוע בעל משמעות רחבה בהרבה מן המקרה הפרטי עצמו. עבור מבקרים שיעים רבים, היא המחישה את המחיר האפשרי של ניסיון להפוך ביקורת מפוזרת לחלופה מאורגנת.
כך פועלת כלכלת הפחד: לא באמצעות הפעלת כוח אחידה ורציפה, אלא באמצעות יצירת מדרג של מחירים והטמעת הידיעה שהם עשויים להיות מופעלים. מטרתה אינה רק להשתיק קולות קיימים, אלא למנוע מראש את התגבשותם של מוקדי סמכות פוליטיים, דתיים וחברתיים שיוכלו להתחרות בחיזבאללה על הזכות לדבר בשם העדה השיעית.
ד"ר ריבן היא חוקרת לבנון, חיזבאללה ותיאולוגיה השיעית. עמיתת מחקר במכון Mecarc ומרצה באוניברסיטת אריאל
