ישיר מהטקס (צילום: משרד הביטחון)
טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון החל היום (שני) ביד לבנים בירושלים, בהשתתפות ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ונשיא בית המשפט העליון יצחק עמית.
עולים לקבר בבית העלמין הצבאי בחיפה
(צילום: אלעד גרשגורן)
יממה לפני תחילת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בית העלמין הצבאי בקריית שאול התמלא לאט במבקרים: מי שהגיעו היום ביקשו רגע של שקט לפני שיגיעו מחר ההמונים - זמן פרטי מול הקבר, לפני שהכאב האישי הופך לציבורי.
עבור אילנית שני דייג, זהו יום מורכב במיוחד. בדיוק היום חלפה שנה מאז שבנה ניב נהרג בתאונה מבצעית על גבול סוריה. היא מספרת: ״זה היה אחרי חגיגות יום העצמאות, כבר חזרנו מהעל האש. ב-22:30 בלילה דפקו לי על הדלת. שעות בודדות לפני עוד התכתבנו, כמו כל יום. שאלתי לשלומו, היו שני וי, אבל לא הייתה תשובה. שעה אחרי זה כבר עמדו בדלת״.
מאז, אילנית מספרת, חייה השתנו מן הקצה אל הקצה. ״עד עכשיו אני לא מצליחה לקלוט מה היה פה. חשבתי שזו מתיחה, שטעו בדלת. אני לא אותה אישה שמחה שהייתי״. ניב, לוחם בגדוד 890, ״התחיל את הדרך ללוחמה כבר כנער בכושר קרבי״, היא מספרת. ״הוא ניסה להגיע הכי רחוק שאפשר, נפל בגיבוש סיירת מטכ״ל ביום הרביעי, לא ויתר, המשיך לצנחנים ומשם למגלן. אחר כך עבר ל-890 ושם הוא ממש פרח״.
לדבריה, מה שהגדיר אותו יותר מהכול היה האופי המנהיגותי שלו. ״הוא היה מנהיג בענווה. מפקד בלי להיות מפקד. תמיד ראה את האחר, את השקופים. הוא אפילו למד פורטוגזית בשביל חייל בודד כדי שיוכל לדבר איתו״. את הכאב אילנית מנסה לתעל להנצחה: ״לקחתי את זה למקומות של להרצות, לספר מי הוא היה. הוא היה ילד של אור, עם חיוך שהלך לפניו״.
כאמור, היום, שנה אחרי, היא הגיעה לבית העלמין יממה לפני יום הזיכרון, להתייחד רגע לפני העומס. ״פעם הייתי רואה את הטקס מעבר לכביש, והיום אני שייכת לכאן. באתי להיות איתו קצת לבד. אני מגיעה לפחות פעמיים בשבוע. לא תיארתי לעצמי שיהיו פה כל כך הרבה אנשים כבר היום. אני גם קצת חרדה לקראת מחר. זו מין התכוננות נפשית. הוא היה החבר הכי טוב שלי, מעבר לבן שלי״.
"אם עומר עזב הכול ובא, למה שאנחנו לא?"
שורת קברים אחת מפרידה בין קברו של ניב דייג לקברו של עומר נאוטרה שנפל ב-7 באוקטובר ונחטף לעזה. למקום הגיע עילי מועלם בן ה-18 מנס ציונה, שעומד רגע לפני הגיוס. עילי הוא תלמיד במכינת גליל עליון בכפר הנשיא, אותה מכינה שבה למד עומר ז"ל, שעלה לישראל מלונג איילנד והתגייס. ״עצם זה שהוא בחר לעזוב הכול, את הבית, את החיים, במקום ללכת לקולג׳ כמו הרבה חברים שלו ולבוא לכאן, לעשות שנת מעבר ולהתגייס - זה מטורף״, אמר עילי. ״זה משפיע עלינו מאוד, במיוחד על החניכים מחו״ל. אם הוא עשה את זה, למה שאנחנו לא?״.
בימים האחרונים, עילי מספר, הוא נחשף מחדש לסיפורו של עומר. ״ראיתי כתבה עליו והייתי בשוק מההקלטות. איזה קור רוח היה לו כשהוא היה תחת אש. הוא עשה הכול כדי להילחם ולשמור על החברים שלו״.
במכינה, הזיכרון של עומר נוכח באופן קבוע. ״אנחנו מדברים עליו כל השנה. עשינו עליו משבצת לפני יומיים, מסבירים לחבר׳ה מי הוא היה. כל שישי יש לנו מעגל שירים, ובשנה שלו הוא היה שר כל הזמן ׳הלב שלי׳ של ישי ריבו. זה התחיל בצחוק, אבל היום אנחנו מסיימים את המעגל כל שישי עם השיר הזה לזכרו״.
עילי עצמו צפוי להתגייס בקרוב לשירות קרבי. ״יש פחד, ברור. אבל זה מה שצריך, ועכשיו זה התור שלי", אמר. "גם שלושת האחים שלי היו לוחמים, ככה חינכו אותי. אני גם נרגש וגם מחכה לזה״.
"בשנתיים האחרונות לא היו לנו קבר להגיע אליו"
עבור אגם מוכתר (20) מחולון, הביקור היום הוא לא רק ציון זיכרון, אלא גם סגירת מעגל. "החלטתי לבוא היום כי מחר יהיה עמוס״, היא אומרת, ״אבל גם כי סוף סוף יש לנו קבר. בשנתיים האחרונות לא היה לנו מקום להגיע אליו״.
אגם סיפרה על איתי חן, שהיה המדריך שלה במש״צים, שנפל בנחל עוז ונחטף לרצועה. ״חיכיתי לרגע הזה. שיהיה לי מקום לשבת, לדבר איתו. עד עכשיו הלכתי לכיכר ולעצרות, אבל זה לא אותו דבר״, תיארה. ליד הקבר היא משמיעה לו את השיר שאהב, ״שקיעות אדומות״. הזיכרונות צפים מיד: ״איתי היה המדריך שלי, אחר כך גם הדרכנו יחד. הייתה קורונה והוא הדריך את כל נתניה ואני הייתי היחידה שלא משם, אבל הוא גרם לי להרגיש הכי שייכת בעולם״.
היא מחייכת כשהיא נזכרת: ״שנאתי מסלולים וטיולים, אבל איתו הכול היה קל וכיף. הוא היה מביא רובי מים קטנים, ובטיול אחד בירקון פשוט השתוללנו. הוא תמיד היה עם חיוך כאילו הורידו לו את הגשר באותו יום. חיוך מושלם״. גם אחרי שהמשיכה במש״צים, הקשר נשמר. ״נשארתי עד סוף י״ב, ובאיזשהו שלב הדרכנו יחד. כל ערב ישבנו, הוא תמיד הרים את האווירה. הוא היה הכי ׳צהוב׳ שיש״. השיחה האחרונה ביניהם נחרטה בה. ״הוא מאוד רצה להתגייס לשריון. ממש דיברנו לפני הגיוס, והוא כתב לי שזה יום הדין שלו״.
כבר לפני שבוע החלו הורים, חברים וקרובי משפחה לפקוד את קברי יקיריהם בבית העלמין קריית שאול, לקראת יום הזיכרון. גלית וירון בן אפרים עסקו דקות ארוכות בסידור הפרחים על קברו של בנם ארז ז"ל. ההורים מספרים כי הם מגיעים לכאן די הרבה מאז 8 בדצמבר 2024, היום שבו נפל בנם.
"ארז היה מוכשר מאוד. אחת המטרות שלו החל מ-7 באוקטובר הייתה להשתלב במילואים", מספר האב. ארז נהרג בזמן טיהור מנהרה של חיזבאללה בדרום לבנון. הוא היה בן הזקונים במשפחה, אהב לנגן בגיטרה שלו והשאיר אחריו את עדן, בת זוגו האהובה: "ארז היה אדם בעל משמעת עצמית, התמדה ונחישות" סיפרו הוריו. "מצאנו במחברת שלו משפט שהוא רשם לעצמו: 'אומץ זה לפעול למרות הפחד', וזה משהו שמאוד מסמל אותו".
שמואל בן ה-80 סידר את קברו של בנו, והמשיך לחלקות הסמוכות
ב-1 למרץ 1998 בסביבות השעה 10:00 בבוקר אבד הקשר עם "קרן אור", מטוס F-15 דו-מושבי שביצע אימון תקיפה באזור שכם. במהלך הטיסה הנמיך המטוס והתנגש באנטנה שהוצבה על פסגת הר עיבל. הטייס, רס"ן אורי קולטון ז"ל, והנווט, סרן אורי מנור ז"ל, נהרגו במקום. ליד קברו של בנו הטייס אורי ז״ל, שהיה רק בן 21, מצאנו את האב השכול, שמואל מנור בן ה-80, כשהוא משקה, גוזם ובעיקר מדבר על בנו, שלמרות הזמן הרב שעבר חסר לו ולמשפחה בכל יום.
שמואל סיפר: ״זה כאב שלא מרפה, כאב גדול של החמצה, של עצב בלתי פוסק. כבר 28 שנים חלפו מאז האסון הנוראי שפקד אותנו, אורי שלנו נהרג עם חברו הטייס, ילד צעיר בתחילת חייו, ומאז החיים שלנו כבר לא אותו הדבר״. שמואל הציב את תמונתו של אורי על קברו, והאב השכול המשיך ועבר לגזום לסדר את חלקות הקברים הסמוכות. הוא מספר: ״ליד קברו של אורי נפלו עוד חללים שהיו חברים שלו. ההורים של חלק מהם כבר לא בחיים, ואני כאן בבית העלמין תמיד משקה, דואג לסדר את החלקות שלהם גם.
"בכלל, אני ואשתי כרמלה מגיעים לפה שלוש-ארבע פעמים בשבוע, יושבים כאן, מדברים עם אורי ובעיקר מספרים לו מה קורה במדינה שלנו. מאז שהוא נהרג בתאונת המטוס בהר עיבל הצטרפו עוד ועוד משפחות למשפחת השכול הגדולה. זה פשוט נורא כמה שכול יש במדינה שלו, כמה עצב, ובכלל איך ממשיכים לחיות במדינה הזו עם כל הכאב. אנחנו בחרנו לספר את סיפורו של סרן אורי מנור ז״ל הטייס שנהרג בבתי ספר בקרב תלמידים, להנציח את בננו".
ליד קברו של אורי ז״ל ניגשת האם השכולה ויויאן, שבנה הטייס רונן לב ז״ל נהרג גם הוא בתאונת אימונים, ומחבקת את שמואל. ויויאן סיפרה לכתב ynet איתן גליקמן על מפגש שערך בביתה לפני 30 שנים, ביום שבו רונן נהרג: ״רונן היה טייס ולוחם, שעבורו 'הצטיינות' לא היתה רק מלה, אלא דרך חיים. הוא תמיד דחף קדימה, תמיד רצה יותר. דרש מכולם, אבל בעיקר מעצמו.
"היה בו שילוב של רמה מקצועית גבוהה ואיכות אנושית נדירה. הוא היה מנהיג טבעי, וגם ללא דרגות כולם הלכו אחריו. בביטחון העצום שהקרין סביבו, רונן הצליח לשכנע את כולם ששום דבר לא יקרה לו. אבל הגורל המתעתע לא קלט את המסר הזה והגענו לכאן. הוא נפל שנתיים לפני אורי, הם היו באותה הטייסת. הכאב גדול ויומיומי״.
בת שבע וחנניה מתייחדים עם יקיריהם כבר 50 שנה
בחלקת הקבר של סמל אריה דויטשר ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, חיילי צה״ל ואנשי משרד הביטחון מניחים את דגל המדינה ולצידם סרט שחור. חברו הטוב של אריה מהשריון, חנניה אלקסלסי, מספר: ״אני כאן כבר 50 שנה, שירתנו יחד באותה חטיבת טנקים. אני תמיד מגיע יום לפני יום הזיכרון כדי לחלוק את העצב שלי עם חברי לטנקים.
״אריה חברי הטוב נהרג בחאן-ארנבה שברמת הגולן, על כביש קוניטרה-דמשק. הוא נהרג מאש שנורתה אליו ממארב. הוא הובא למנוחת עולמים כאן בבית העלמין בחיפה, והשאיר אחריו אב, אם ואחות. אני כבר 50 שנה בא להיות לצידו, לספר לו מה קורה במדינה שלנו מאז שהוא נהרג במלחמת יום הכיפורים״.
בבית העלמין הצבאי שבחיפה נוספו קברים רבים, והחנייה הגדולה מתמלאת בעוד ועוד הורים שכולים, חברים ואנשי צבא שהגיעו לפקוד את קברי יקיריהם. חיילים ממשיכים לסדר, להניח כיסאות לבנים ליד קברי החללים, דגלי המדינה נפרסים ועוד ועוד משפחות שכולות פוקדות בדמעות וכאב גדול מאוד את קברי יקיריהם.
בת שבע וינטר סיפרה על בעלה, מושיקי, שנפל לפני כמעט 50 שנים: ״בעלי, רס״ן משה וינטר, נהרג בחודש מאי 1977. אני תמיד נוהגת להגיע יום לפני יום הזיכרון, כמו הרבה משפחות, מדליקה כאן נר לזכרו, מנקה את הקבר שמה פרחים ומשקה. זה לא פשוט גם שבשנה הבאה נציין כבר 50 שנה לאסון שפקד אותנו״.
בת שבע סיפרה עוד כי ״מושיקי נהרג לפני הרבה מאוד שנים, אך הכאב הגדול לא מרפה. אנחנו מנסים להמשך את החיים הלאה אבל זה לא פשוט בכלל". משה נהרג במהלך תרגיל עוצבתי משולב של חטיבת הצנחנים בבקעת הירדן בהתרסקות של מסוק יסעור. כל 54 החיילים ואנשי הצוות, בהם 44 לוחמי חטיבת הצנחנים ו- 10 אנשי צוות אוויר, נספו. "הכאב לא מרפה כבר עשרות שנים״.
סמל ראשון גבריאל גל קובי ז"ל, היה רק בן 20 כשנהרג מירי צלף פלסטיני בחברון ב-22 בספטמבר 2013. הוריו הגיעו לקברו בבית העלמין הצבאי שבחיפה כבר בשבוע שעבר. יחד עם האב, עובד, סמדר ניקתה במשך דקות ארוכות את קברו של בנה, השקתה את העציצים ומיררה בבכי: "תבין, הכאב גדול מאוד. גל נהרג והחיים כבר לא אותו הדבר. יש יום שחור שאותו לא נשכח לעולם, כאב שלא מרפה". היא מוסיפה: "למרות האובדן הנורא, אנחנו מנסים להמשיך לחיות הלאה. אני באה לפה הרבה. זה קשה לי מאוד - אבל הבנתי יחד עם המשפחה שצריכים להמשיך לחיות ביחד בשבילם, למרות האסון הכבד שפקד אותנו".
