בסוף ינואר התריע מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש שהאארגון עומד על סף קריסה כלכלית. נתונים מדויקים על המצב משתנים ממקור למקור, אך על כמה פרטים ישנה הסכמה: גירעון של כמיליארד וחצי דולר בסיום שנת 2025; סכנת סגירת מטה האו"ם באוגוסט 2026 אם סוגיית הגירעון לא תיפתר; אי-תשלום חוב מצדן של כ-23% מהמדינות החברות בארגון; ותוכנית הבראה ל-2026, שכוללת קיצוץ של 7% בתקציב הארגון ו-18% בכוח האדם.
אמנם הטיעון על משבר פיננסי נשמע במסדרונות האו"ם כשבע שנים, אך קיימים סימנים המעידים שהפעם זה שונה. כך, למשל, במטה הארגון הממוקם בניו יורק הקפואה הונהגה מדיניות של חיסכון בחשמל המתבטאת בהפעלה מצומצמת של החימום ושל המדרגות הנעות – נושא שעלה בחריפות בנאומו הרוטן של הנשיא טראמפ במעמד העצרת הכללית בשלהי 2025. בעיית המשאבים מקבלת ביטוי משמעותי יותר בפעילויות הארגון בשטח, כולל סגירת מרכזי "טיפת חלב" שהאו"ם מפעיל באפגניסטן הסובלת משיעור גבוה של תמותת תינוקות, קיצוץ תלושי מזון של סוכנות המזון של האו"ם במקומות כמו סודאן, שבה סובלים מיליוני אזרחים מרעב, והפסקת פעילות צוותי תיעוד של פשעים נגד האנושות שמשמשים כבסיס לתביעות של פושעי מלחמה בבתי דין בינלאומיים.
באופן טבעי, ניתן להאשים ארגון שמגיע לגירעון כלכלי כה משמעותי בניהול כושל. במקרה של האו"ם זה נכון חלקית. כך למשל, חלק מהחוב נובע מתקנה ארכאית משנות ה-40, שלפיה הארגון מחויב להחזיר כסף לא מנוצל בסיום שנת תקציב. הבעיה היא שהתקנה לא לוקחת בחשבון נוהג, שהתפתח בשנים האחרונות, שלפיו מדינות לא מעבירות את הכסף שהתחייבו לתת. כך נוצר מצב אבסורדי, שהאו"ם חייב להזדכות על כסף שמעולם לא קיבל. היעדר ההצלחה לשנות תקנה זו מהווה דוגמה לכשל או"ם משמעותי – ביורוקרטיה ארגונית מסואבת. אך הנושא הביורוקרטי מהווה רק חלק אחד מהפאזל.
חלק אחר הוא עצם המחויבות הפוחתת של המדינות החברות לעמוד בהבטחתן להעביר תשלומים במועד או בכלל. סיבה נוספת: נכונות פוחתת של מדינות לפנות תקציבים לפעילות שאינה תורמת באופן ישיר לבניין כוח, אבטחת שרשראות הספקה, ורווחת תושבי מדינת הלאום. סנטימנט גלובאלי זה קיבל ביטוי חד וקולע בנאומו של ראש ממשלת קנדה בוועידה הכלכלית בדאבוס בסוף ינואר, כשציין, בהתייחס לסדר העולמי האינטרסנטי שמוביל נשיא ארה"ב טראמפ, שכיום כל מדינה חייבת לדעת להגן על עצמה, להאכיל את אוכלוסייתה ולפתח עצמאות אנרגטית.
החלק הגדול ביותר בפאזל המשתנים, שהובילו לגירעון התקציבי חסר התקדים של האו"ם, הוא סירובה של ארה"ב לעמוד במחויבותה התקציבית לארגון
אך החלק הגדול ביותר בפאזל המשתנים, שהובילו לגירעון התקציבי חסר התקדים של האו"ם, הוא סירובה של ארה"ב לעמוד במחויבותה התקציבית לארגון. גישה זו, יחד עם ההשפעה הלא פרופורציונאלית שיש לארה"ב על כלכלת הארגון – הן שנתנו את מכת המחץ שהביאה את גוטרש לחולל את השיח הנוכחי סביב קריסה כלכלית אפשרית של האו"ם. כיאה למעצמת-על, ארה"ב אחראית ל-22% מסך התקציב השנתי של האו"ם. כך, כשנשיא ארה"ב מחליט למשוך את מדינתו מ-31 ארגוני או"ם, ומסרב להעביר לארגון כסף שהמדינה התחייבה להעביר – לא מדובר רק בבעיה תקציבית, אלא בקביעת נורמה שמעודדת פרקטיקות דומות בקרב מדינות נוספות.
בישראל יש לא מעט טיעונים נגד האו"ם – פועל יוצא מעיסוקו האובססיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני ומפרקטיקות עוינות של חלק מגופיו כלפי ישראל. יתרונות הארגון, מהם ישראל נהנית, נמצאים פחות בשיח. כך, למשל, עצם הרעיון של מבנה אחד בו מתכנסות 193 מדינות – שחלקן לא מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל אך נחשפות לפעילותה, לנציגיה ולפועלה בשלל תחומים – הוא דבר חיובי ליצירת היכרות, דרכי גישה ונטרול דעות קדומות וסטיגמות. בנוסף, תחת האו"ם פועלים ארגונים מקצועיים שישראל יוצאת נשכרת מחברות בהם. דוגמה בולטת הינו ארגון הבריאות העולמי (WHO) שמקנה לישראל, בין היתר, גישה לרשת מודיעין אפידמיולוגי עולמית והשתתפות במחקרים רב-לאומיים שמביאים תקציבים ויוקרה לאוניברסיטאות ובתי החולים בארץ. יתרון נוסף הוא מקומה של ישראל "סביב השולחן", דבר שמאפשר לה לשבת בוועדות המקצועיות ולהשפיע על מדיניות, להיות חלק ממשפחת העמים, ובתוך כך לייצר, לשמר ולטפח קשרים עם מדינות ידידותיות.
ד"ר מיכל חטואל-רדושציקיחן גלילילמרות העוולות שמתחוללות כלפי ישראל במסגרת חלק מפעילות האו"ם, המשבר הכלכלי שבו הארגון נמצא אינו בבחינת חדשות טובות לישראל. מוטב שהמדינה תמלא את חובותיה הנדרשות ותימנע מהחרפת המשבר באמצעות אי-העברת תשלומים או מדיניות גורפת של ביטול חברות בשלל גופי או"ם. אין ספק שהאו"ם דורש רפורמות – קל וחומר בפעילותו ביחס לישראל – אך הסברה, אם קיימת, שקריסתו הכלכלית תשפר את בעיותיה ומיצובה של ישראל בזירה הבינלאומית, היא בגדר משאלת לב ללא אחיזה במציאות.
ד"ר מיכל חטואל-רדושציקי היא יועצת בכירה ומנהלת התוכנית הבינלאומית ב"מיינד ישראל", מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה ב"פורום דבורה: נשים במדיניות חוץ וביטחון לאומי"
