בשבועות האחרונים נדמה שהשיח הציבורי בישראל חצה עוד קו. ציוץ אחד לועג למראה חיצוני. אחר לגמגום. אחרים עושים שימוש בביטויים כמו “חולה נפש” או “מפגר”, לא כאבחנה, אלא ככלי להשפלה. זה לא מקרה בודד. זה מצטרף לשורה של מקרים דומים.
כך למשל, יונתן אוריך, מהדמויות הקרובות לראש הממשלה, פרסם ציוץ שבו לעג למראהו של חבר הכנסת והאב השכול גדי איזנקוט; ובמקביל, מני אסייג, פובליציסט מוכר, לעג בפומבי לגמגומו של חבר הכנסת ולדימיר בליאק.
המקרים הללו אינם חריגים.
הם מצטרפים לשורה של התבטאויות דומות, שבהן הביקורת הפוליטית מפנה את מקומה להשפלה אישית, לעיתים כזו הנוגעת למאפיינים פיזיים או למוגבלויות.
זה לא הומור
חשוב לומר: זה לא הומור. זו לא סאטירה. זו בחירה מודעת לבזות אדם. לא בגלל עמדותיו, אלא בגלל מי שהוא. וזה גם לא פוליטיקה.
אנשים עם מוגבלות יש בימין ובשמאל, בקרב תומכי נתניהו ובקרב מתנגדיו. כשמוגבלות הופכת לכלי ללעג, הפגיעה אינה נשארת בגבולות הוויכוח הפוליטי. היא פוגעת בכולם. גם בתוך המחנה עצמו. היא מייצרת דה-לגיטימציה של אנשים רק בגלל מי שהם. בגלל הצורה המראה החיצוני שלהם, בגלל הצורה שבהם מדברים, בגלל ההליכה שלהם, בגלל המוגבלות שלהם.
כשהתבטאויות כאלה חוזרות שוב ושוב, וכשהן מגיעות מדמויות בעלות השפעה, הן לא נשארות בגבולות הרשת. הן מחלחלות למטה: לבתי ספר, לחצרות, לילדים. הן הופכות לנורמה
מי שחווה לעג כזה יודע: המילים האלה אינן “סתם מילים”. הן פוגעות. הן שוברות ביטחון. הן מייצרות פחד. ילד מגמגם לומד מהר מאוד לשתוק. ילדה עם צרכים מיוחדים לומדת להיזהר.
אני מכיר את זה מקרוב. הבת שלי, ליה, עם צרכים מיוחדים, במקרה גם מעריצה את בנימין נתניהו.
אורן הלמןוכשהיא נחשפת לשיח כזה, שמגיע מדמויות שנמצאות קרוב מאוד למוקדי הכוח, עולה שאלה קשה: מה זה אומר עבורה? מה זה אומר לילדים ונערים כמוה, שמתמודדים ממילא עם הפחד שיצחקו עליהם? כאן בדיוק מתגלה הבעיה העמוקה יותר.
כשהתבטאויות כאלה חוזרות שוב ושוב, וכשהן מגיעות מדמויות בעלות השפעה, הן לא נשארות בגבולות הרשת. הן מחלחלות למטה: לבתי ספר, לחצרות, לילדים. הן הופכות לנורמה.
איפה הגבול?
וכשאין גינוי ברור, וכשאין הצבת גבול - קשה שלא לראות בכך חלק מתרבות פוליטית רחבה יותר, שמתקיימת בסביבה הקרובה לראש הממשלה ואף נקשרת אליו. במובן הזה, השאלה אינה רק מי כתב מה, אלא איזה שיח מקבל לגיטימציה.
יש מי שיראו בתופעה הזו ביטוי למה שמכונה לעיתים “מורשת נתניהו”. לא במובן של מדיניות, אלא במובן של סגנון. סגנון שבו השיח אינו רק כלי לשכנוע, אלא לעיתים גם כלי לפגיעה ביריב. אפשר להתווכח על הפרשנות הזו. אבל קשה להתווכח על התוצאה.
כאשר השיח הציבורי מאפשר השפלה אישית, הוא פוגע בדיוק במי שהכי זקוק להגנה: בילדים, באנשים עם מוגבלות, במי שמרגישים ממילא בשוליים. ישראל ראויה לשיח אחר. שיח שלא מוותר על מחלוקת, אבל גם לא מוותר על כבוד האדם. והילדים שלנו, כמו ליה, ראויים ליותר.
אורן הלמן הוא אב לילדה עם צרכים מיוחדים
