לרוב אני מתמקד בניתוח תהליכים. אני מנסה להראות איך אותם מנגנונים פסיכולוגיים חוזרים על עצמם, בחברה, בפוליטיקה – משמאל ומימין, בארץ ובעולם. זה אפילו השתלם. השאיפה לדיוק זיכתה אותי לתואר הנכסף "חבר באו"ם".
הפעם, אני רוצה להתמקד גם ב"צדדים". כי גם אם פועלים אותם מנגנונים, אין לזה בהכרח אותה משמעות. המנגנון מסביר את ההתנהגות. אבל הוא לא אומר דבר על ההשלכות שלה.
המשוואה שאותם תהליכים = אותה אחריות או אשמה אינה טעות. היא שקר. לא תמיד מכוון, לא בהכרח מזיד אבל עדיין שקר. שמצייר מציאות נוחה, בשירות הנרטיב.
בכרי וחדאד: אותו תפעול, מוסר כפול
אני מניח שאפסיד כמה אבחונים פסיכולוגיים והמלצות למעסיק, אבל חשוב להבהיר: אני לא תומך במוחמד בכרי. להפך. בעיניי הוא בעיקר אידיוט שימושי שפגע ב"מטרה" יותר מאשר בישראל.
ואני לא נגד יוסף חדאד. להפך. אני מעריך את הפעילות ואת המסר, גם אם אני חולק על אופן היישום. זכותי – בדיוק כמו שזו זכותו. אני מנסה לשקף מציאות, גם כשהיא לא נעימה. כי זו האמת, וההתעלמות ממנה פוגעת בכולנו.
לדוגמא: מצד אחד, יש יוצר תוכן ערבי שמציג נרטיב חד-צדדי, קשה, פוגעני, שמבטל את סבל הקבוצה "שלנו" ומייחס אותו באופן בלעדי ל"שלהם". מצד שני, יוצר תוכן ערבי שמציג נרטיב חד־צדדי דומה, עם טוויסט מנחם – היפוך בין "שלנו" ו"שלהם".
ועדיין, האחד מסומן כטרוריסט תומך חמאס, שיורק בפני החיילים; השני מוכתר גיבור תרבות, מלך ההסברה הישראלית (ודי בצדק).
קשה לנו להודות שההבדל נרטיבי, לא ערכי. מבחינים בין "אנחנו" ו"הם" במקום אמת ושקר. זה לא ויכוח מוסרי – זה מוסר כפול.
כאן טמונה הבעיה האמיתית
אבל שניהם אזרחים במדינה דמוקרטית. מותר להם לספר סיפור. גם חד-צדדי או שקרי. זו המשמעות של חופש הביטוי. זה אולי ישפיע על תדמית הדובר, יספק תחמושת לשונאים. אבל ביחס לתחמושת שמספקים חברי הממשלה לשונאינו, סרט של בכרי זו צרה קטנה.
הבעיה כשדעות מעוותות וחד-צדדיות מוצגות כעובדות על ידי דמויות סמכותיות. מאזרחים, מדובר על סיפורים מרגיזים. מהממשלה, זה הבסיס למדיניות. כאשר שר הביטחון מכריז בפאתוס שגלי צה"ל תומכת בחמאס ופוגעת בחיילים, זו לא דעה. זה גזר דין נטול ראיות.
וכשזה צץ בכל פינה כמו פטריות אחרי הגשם, זה אומר שאנחנו כבר לא "מידרדרים". התרסקנו בעוצמה – לדיקטטורה.
מנגנונים מוכרים של "סמכות", דה-לגיטימציה, הצגה חד צדדית, או סתם שקרים – מרגיזים. מאוד. אבל חוקיים, בינתיים. גם כשהם לא משרתים את הצד "שלי". כשאזרחים עושים זאת, אפילו ידוענים, נוצר שיח רעיל ומופצים שקרים נגדיים. למשל, שבכרי טרוריסט, ועצם ההכרה במותו היא יריקה בפני החיילים. שני שקרים במשפט אחד, והשמיים לא נופלים.
הממשלה משתמשת באותם מנגנונים. אבל בזאת מסתיימת ההקבלה. ההבדל באחריות ברור. אזרחים יכולים לשקר. להביע "דעות", "לזעזע". השלטון לא.
דמוקרטיה זה לא "משילות" חסרת איזונים ובלמים. במיוחד כשזה לא "נעים". שלטון שמתנהג כמו טוקבקיסט חסר אחריות מעוניין בכוח בלתי מוגבל ולסתום פיות, לא להטיב עם האזרחים.
השופרות: סוגרים את העסקה
ואם השקרים של הממשלה לא מספיקים, המערכת מתגייסת לעזרה. עיתונאים רהוטים מצמצמים את ההתנגדות לוועדת חקירה ממשלתית לרל"ביסטיות מובנית. שקרים מאששים, שאפשר לצטט בוויכוחים. אלא שהם מתעלמים מטענה פשוטה: מבוקרים לא יכולים להחליט מי מבקר אותם. עיקרון יסוד בביקורת.
ובשביל "לוודא הריגה", פרשנים אמינים מספקים הסברים – הופכים סיפור לעובדה מוגמרת. כמו הסיפורים של השרה לאיכות הסביבה, שבג"צ הוא הריבון, ואחים לנשק טרוריסטים. מספר שקרים יחד, במחיר מבצע.
מילא השקרים. הבעיה שאנחנו מאמינים ומתרגלים.
המראה שלא נעים להסתכל בה
השקר הראשון מתאר מציאות דמיונית. בית המשפט אינו קובע מדיניות, גם אם היה רוצה. הוא דן בעתירות שמוגשות אליו, ויש לו סמכות לבחון אם פעולה מסוימת חוקית. ואם היא לא, לדרוש תיקון שיתאים ללשון החוק. לא לקבוע מדיניות אלטרנטיבית.
אגב, כשישראל הסתבכה בתביעה בבית הדין הבינלאומי, מי שהציל אותה היה "מחרב" מערכת המשפט בכבודו - לא מספרי הסיפורים של הממשלה. נקודה למחשבה.
לגבי השקר השני, אחים לנשק מעולם לא קראו לסרבנות. הם אמרו שמשרתים יפסיקו להתנדב אם הממשלה תפר את ההסכם הבסיסי שלה עם האזרחים. כמו מה שאמר שר החינוך לפני כמה שנים. בפועל, הם לא סירבו, ורובם שירתו בצבא לפני ואחרי המתקפה.
ואם זה לא מספיק משכנע, חמאס תכנן את המתקפה עוד לפני שהמחאות החלו. הערכות מודיעין חמאס שנתפסו אומרות במפורש שהפגיעה בחוסן הישראלי קשורה לפעולות הממשלה, לא למחאה.
ושהאחראים העיקריים משקרים כך במצח נחושה, זה לא "חילוקי דעות פוליטיים", אלא הסתה מכוונת נגד אזרחים. שלפי שפע ראיות, נטלו חלק מרכזי בהצלת המדינה.
השורה התחתונה
בשבוע שעבר, העלה שר המורשת, פוסט על פרשת השבוע – סיפור יוסף. אדם דתי שמופקד על שימור הערכים והסיפור המשותף של העם היהודי. במקום לשאת אחריות זו בענווה, הוא בחר להפיץ מסרים מסיתים ומפלגים, לעוות את המורשת כדי להצדיק את השקרים.
תגידו רל"ביסט. אבל אני לא מדבר על מחנות. מוסדות ביקורת עצמאיים מאיימים רק על משטרים דיקטטוריים. ולא יכול להיות שכל מערכת מושחתת, בדיוק כשזה מתאים לממשלה
וזה כבר שימוש ציני בדת, להגדיר “טובים” ו“רעים”, “יוספים” ו"אויבים”. להצדיק את המוסר בכפול, בזמן שהמוסר עצמו נרמס בזכות "מורשת ישראל". עיוות של רעיונות, שבגללם כבר מזמן הפכו ריקים מתוכן, כמו אחריות, הדדיות ו"אהבת חינם".
ואחר כך מתפלאים על פילוג וסלידה. לא מהדת – ממי שמשתמשים בה לצרכיהם. זה לא מצדיק פגיעה בדת. אבל מי שזורק במכוון משקולות בבית מזכוכית, שלא יתמם כשהיא מתנפצת.
אלו לא סתם שקרים. זה נתיב בריחה מאחריות, שהורס כל חלקה טובה בדרכו.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולתגידו רל"ביסט. אבל אני לא מדבר על מחנות. מוסדות ביקורת עצמאיים מאיימים רק על משטרים דיקטטוריים. ולא יכול להיות שכל מערכת מושחתת, בדיוק כשזה מתאים לממשלה.
לחשוב שהממשלה מצפצפת על החוק בשביל להדיח את שלטון החונטות המושחת ולמשול כדי להרעיף מכל הטוב שלהם על כולם – האבסורד כל כך בולט. אפילו לקויי ראייה כמוני יכולים לראותו בבהירות.
לא כולם זהים. מי שמחזיק בכוח – נושא באחריות. וכשהם מפיצים שקרים, זה לא טעות או תיקון – זה רישיון לעשות ככל העולה על רוחם. ואם לא נפקח עיניים ונבין, נבחר באופן דמוקרטי להפסיק להיות דמוקרטיה. וזו כבר מורשת שהממשלה שלנו תקדם בגאווה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
