כשנה לאחר שאיבדה את בתה אמונה יהודית בתאונת דרכים, ילדה שלשום (שלישי) מרים דנינו, בת 39 מכרמי קטיף, את בתה השישית. "התארגנתי לאזכרה והרגשתי את התנועות בבטן", סיפרה. "זה מסמל את ההמשכיות ואת האמונה בחיים - בלי להתעלם מהקושי ומהגעגוע".
כשמרים עונה לטלפון, לוקח רגע עד שהבכי ברקע נפסק. "רק רגע", היא אומרת. שנה חלפה מאז שבתה בת ה-15 נהרגה, ושלשום, אחרי שנה של אובדן וגעגוע, הצטרפה למשפחה תינוקת חדשה. כשאני שואל אם בעתיד היא תחגוג את יום הולדתה יחד עם פתיחת שנת הלימודים, מרים צוחקת ושוללת: "אנחנו חוגגים לפי התאריך העברי, י"ט באלול".
בשעה 8:00 בבוקר, ב-1 בספטמבר, הביאה מרים דנינו מכרמי קטיף לעולם את בתה השישית. בתה השנייה, אמונה יהודית, הייתה בת 15 כשנהרגה ב-11 באוגוסט 2025 מפגיעת משאית בכביש 3552, סמוך ליישוב אדורה שבדרום הר חברון. מותה נקבע במקום, עשרה ימים בלבד לאחר שחגגה את יום הולדתה ה-15. היא הובאה למנוחות ביישוב בני דקלים שבמועצה האזורית לכיש. לאחר מותה סיפרה עליה אמה: "היא הייתה גבוהה, מרשימה, מדהימה ביופייה, עמוקה. החזיקה את העוצמה של החיים ואת העוצמה של העומק - אידיאלים, אמונה, אהבת ארץ ישראל".
עבור מרים, השנה שחלפה הייתה הרבה יותר משנת אבל. זו הייתה שנה שבה המשפחה נאלצה ללמוד לחיות לצד האובדן, ובמקביל גילתה כי היא מצפה לילדה נוספת. "אני יכולה לומר שהשנה הייתה מסע מאוד מעצים, עם כל הכאב והאובדן", היא מספרת. "זה מאוד כואב, והרגשנו איך אמונה ממשיכה להשפיע בעולם בכל מיני דרכים. אנשים נצמדו לדמות שלה, למידות, לתכונות ולמעשים שלה".
לדבריה, דווקא לאחר מותה החלה המשפחה לגלות צדדים באמונה שלא הכירה. "גילינו את הכתבים שהיא כתבה בפלאפון. היה לה ממש צ'אט עם הקדוש ברוך הוא. היא השאירה לנו צוואה של המון דברים. היא כתבה המון לעצמה". בין הדברים שמצאו בני המשפחה היה גם טקסט שכתבה אמונה על יום הזיכרון ויום העצמאות. "היא כתבה שאלה ימים גדולים לעם ישראל ושיש לנו זיקה ענקית לימים האלה. ילדה בת 15 - זה מה שהיא כתבה".
מרים ובתה השישית. "יש רעיונות לשם"
(צילום: באדיבות המשפחה)
מרים משתמשת בדימוי כדי לתאר כיצד חוותה המשפחה את האובדן. "אמרנו בשלב מסוים שזה כמו כרית נוצות שהייתה אצלנו ביד והנוצות התפזרו לכל עבר. הרגשנו שזה לא רק אובדן שלנו, הוא הצטרף להכול".
ובחצי השנה הראשונה לאחר מותה של אמונה, התברר למשפחה כי לצד האבל מתפתחים גם חיים חדשים. "החוויה הייתה שאנחנו מלווים את אמונה שלנו מהעולם הזה לעולם הבא, ובחודש האחרון ליווינו את התינוקת שלנו מהעולם הבא לעולם הזה", מספרת מרים. "בעלי צוחק שאנחנו יכולים להוסיף בקורות החיים שאנחנו 'מלווי נשמות'". היא צוחקת ומוסיפה: "אבל די".
כך הפכה השנה האחרונה עבור בני המשפחה לשנה שבה התקיימו זה לצד זה אבל והיריון, מוות ולידה. "זה ממש מסמל את ההמשכיות ואת האמונה בחיים, בלי להתעלם מהקושי ומהגעגוע", אומרת מרים. "הבת שלנו חסרה לנו, לחברות שלה, למורות ולמנהלים. אבל בזכות זה שיכולנו לגעת בעומק הכאב, אנחנו גם יכולים לראות את העוצמה, המשמעות והכוח - גם באמונה וגם בלידה הזאת".
החיבור בין שני האירועים ליווה את מרים לאורך כל ההיריון. "היו ממש רגעים של להתארגן לאזכרה, שהייתה בתחילת החודש התשיעי, ולהרגיש תוך כדי את התנועות בבטן ואת החיים שנמצאים בתוכי. אנחנו שמחים לקבל את התינוקת המתוקה הזאת לידיים שלנו ולדעת שאמונה ממש נוכחת בחדר הלידה. הרגשנו איך מחברים בין העולמות".
"חפשו איפה לעשות טוב יותר": סרטון שהכינה משפחתה של אמונה אחרי מותה
מרים מדגישה כי התינוקת שנולדה שלשום אינה באה להחליף את אמונה. "עכשיו יש לנו ילדה חדשה, ויש לה תפקיד משלה. היא לא במקום אמונה, היא לא באה להשלים חסר. החוסר יהיה. החוסר של המשפחה יהיה". גם במהלך ההיריון האובדן לא נעלם: "בבדיקות ההיריון תמיד הנחתי איזשהו פתק צהוב שבו כתוב - 'איבדנו בת לפני שנה'. זה בסוף מעלה המון דמעות וקושי". לדבריה, דווקא המקום שהמשפחה נותנת לכאב מאפשר לה להמשיך קדימה. אפילו בתם הקטנה, בת הארבע וחצי, כבר יודעת לתת מקום לגעגוע. "היא אומרת: 'אבא ואמא בוכים כשהם מתגעגעים לאמונה'. היא יודעת שהבכי הוא טוב ושאפשר להתפרק".
מבחינת מרים, הקשר בין אמונה לבין אחותה החדשה החל עוד לפני הלידה. "אני חושבת שהדינמיקה בין אמונה לתינוקת כבר קרתה. היא שלחה אותה אלינו וסיפרה לה על כולנו. שלחה אותה מוכנה. אם אמונה הייתה כאן, היא הייתה ממש מטפלת בה, שמחה ואוהבת אותה, מתרגשת ומדלגת ומספרת לכולם שנולדה לה אחות".
וכשהתינוקת תגדל, מרים מתכוונת לספר לה על האחות שמעולם לא זכתה להכיר. "אנחנו נראה לה תמונות, נספר לה שהיא הייתה מאוד אוהבת אותה ושהיא איתנו בלב כל הזמן. יש תחושה כזאת שזה לא רק עניין של גוף שהיה ונגמר". ומה יהיה שמה של התינוקת שנולדה שנה לאחר שאחותה הגדולה נהרגה? מרים מחייכת. "יש רעיונות לשם. אנחנו עוד חושבים".
