היום בערב ייכנס יום כיפור. יום של סליחה. יום של חשבון נפש. יום שבו אדם אמור לעצור לרגע, להביט במראה השבורה ולשאול את עצמו: איפה טעיתי? על מה אני צריך לקחת אחריות?
בישראל של היום, נדמה שהמילים האלה איבדו משהו מהמשמעות שלהן. סליחה הפכה לסיסמה. אחריות הפכה למילה שמישהו אחר צריך לקחת. הקרבה הפכה רק לחובה של האזרחים. הכאב הלאומי הפך, לכלי פוליטי.
ביום שלישי, בזמן שהמדינה שלנו מתמודדת עם מציאות ביטחונית ופוליטית הולכת ומסתבכת, ראש הממשלה שוב יעלה על מטוס ויטוס לניו יורק, לעוד נאום מעל במת האו"ם. עוד נאום, עוד ניקוב בכרטיסיית הניקובים במנוי שעשה לעצמו בבניין האו"ם. עוד הצהרות. עוד מילים גדולות לעולם, והכל ריק מתוכן. אני שואל את עצמי, ומה עם המילים שאנחנו מחכים להן כאן בבית? טעיתי. אני אחראי. אני מצטער. סליחה.
ראש הממשלה, מדינה אינה נבנית מנאומים. היא נבנית מאחריות. בדיוק עכשיו, כשהאיומים הביטחוניים אינם נעלמים, כשהחשש מהתלקחויות וחדירות נוספות מרחף מעלינו, וכשהמערכת הפוליטית הולכת ונעשית סוערת ומפולגת יותר, הדבר האחרון שחסר לנו הוא עוד שימוש ציני בכאב הלאומי לצורך הישרדות פוליטית.
אייל אשל עם תמונתה של רוני ז"ל
(צילום: מוטי קמחי)
נכשלנו באו"ם. נכשלנו בהסברה הישראלית. אין צורך לנסוע פעם נוספת. יש רגעים שבהם מנהיג צריך להבין שהנאום החשוב ביותר שלו אינו מעבר לים. הוא כאן. מול המשפחות השכולות. מול משפחות החטופים. מול הלוחמים. מול נשות ואנשי המילואים. ומול אזרחי ישראל. בעיקר, מול השאלות שעדיין לא קיבלו תשובות.
כי אחרי יותר מאלפיים נופלים ונרצחים, אחרי משפחות שנשברו, אחרי חיים שהתהפכו ברגע אחד, אי אפשר להסתפק ב"לא ידעתי", "לא אמרו לי" ו"כולם אשמים". יש רגע שבו מנהיג צריך להפסיק להסביר. להתחיל לקחת אחריות, במיוחד אחרי ההבנה שהוא כשל.
לכן, אם יש דבר אחד שהמדינה הזאת חייבת לעצמה, הוא ועדת חקירה ממלכתית. לא ועדה מטעם. לא בדיקה שתיקבע לפי נוחות פוליטית. לא עוד ניסיון לדחות את החשבון למועד שבו כבר לא יהיה מי שישאל. ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק הכול. את הדרג המדיני. את הדרג הביטחוני. את ההחלטות. את ההתרעות. את הקונספציה. את מה שנעשה, ואת מה שלא נעשה. בלי חקירה אמיתית אין אחריות אמיתית. בלי אחריות, אין סליחה.
אני חושב על רוני. על הבת שלי, בת 19 ו-7 חודשים, שעלתה באותו בוקר לחמ"ל נחל עוז לעשות את התפקיד שלה. רוני הייתה תצפיתנית. היא הייתה מהעיניים של המדינה. היא הייתה שם כדי להתריע, לזהות, לדווח ולהגן. היא עשתה את שלה. ולבסוף, היא הקריבה את חייה.
רוני נתנה למדינה את הדבר שאי אפשר להחזיר. ואני, כאבא שלה, נשארתי עם הדבר שאי אפשר לתקן. וביום כיפור הזה אני רוצה לבקש ממנה סליחה
כאן בדיוק נמצא הקשר שאסור לנו לעולם לשכוח, מי שדורש מהאזרחים הקרבה, חייב להם אחריות. הקרבה אינה פוטרת את המדינה מאחריות. להיפך. ככל שהאזרח הקריב יותר, כך המדינה חייבת יותר דין וחשבון. רוני נתנה למדינה את הדבר שאי אפשר להחזיר. ואני, כאבא שלה, נשארתי עם הדבר שאי אפשר לתקן. וביום כיפור הזה אני רוצה לבקש ממנה סליחה.
רוני שלי, סליחה שלא הייתי שם. סליחה שלא הגעתי. סליחה שלא הצלחתי להציל אותך. סליחה שלא הייתה לי אפשרות להגיע אלייך ולהיפרד ממך. ואולי יותר מכל, סליחה שאני עדיין מייסר את עצמי בשאלה אם יכולתי לעשות משהו, איכשהו, כדי שתהיי כאן איתנו היום. אני יודע שלא אני קבעתי את המציאות של אותו בוקר. אני יודע שלא אני הייתי זה שהיה צריך להגן עלייך. אבל אני אבא שלך. והלב של אבא לא עובד לפי דוחות, תחקירים או ועדות. הוא רק שואל שוב ושוב: איפה הייתי כשהילדה שלי הייתה צריכה אותי?
זו אולי הסיבה שאני לא מוכן לוותר על דרישת האחריות. לא בשביל נקמה. לא בשביל פוליטיקה. בשביל רוני. בשביל כל מי שלא חזרו. בשביל המשפחות שנשארו. ובשביל המדינה הזאת. כי מי שלא מיישיר מבט אל המשפחות שנשאו את מחיר הכישלון, לא יכול לבקש מהן להמשיך לשאת את מחיר השתיקה. בפני האזרחים, וגם בפני שמיים, צריך להיות מסוגל לומר את האמת.
7 באוקטובר התרחש במשמרת של הנהגת המדינה. זו לא סיסמה. זו עובדה כרונולוגית. ומי שנושא בתפקיד בזמן שהמדינה נכשלת בהגנה על אזרחיה, לא יכול לדרוש מהאזרחים רק את ההקרבה. הוא חייב להם גם את האחריות.
כי יום כיפור הוא לא רק יום שבו אנחנו מבקשים סליחה מאלוהים. זה יום שבו אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל לאדם שנפגע מאיתנו בעיניים ולומר: טעיתי. אני אחראי. אני מצטער. סליחה.
כל מי שמבקש מאיתנו להקריב למען המדינה, חייב להיות הראשון שמוכן לשאת באחריות כשהמדינה כשלה. לכן אני לא מבקש עוד נאום. אני מבקש אמת. אני מבקש חקירה. אני מבקש אחריות. ובעיקר, אני מבקש שלא יהפכו את יום הכיפורים לעוד תפאורה של מילים יפות. כי סליחה ללא אחריות היא רק מילה. הקרבה ללא אחריות של המנהיגים היא ניצול. ונאום ללא חשבון נפש הוא פשוט עוד נאום.
ואולי זו השאלה הגדולה ביותר של יום כיפור הזה, לא האם אנחנו יודעים לבקש סליחה - אלא האם אנחנו יודעים לקחת אחריות על מה שעשינו. כי אלוהים אולי יכול למחול למי שמודה בחטאו. אבל עם שלם אינו יכול להמשיך הלאה בלי לדעת מי כשל, איך כשל, ולמה.
למען רוני. למען כל הנופלים והנרצחים. ולמען מדינה שלמה שמחכה כבר כמעט שלוש שנים שמישהו יעצור, יביט לה בעיניים, וייקח אחריות.
ואחרי הכל, ממני אלייך: סליחה רוני שלי.
