מזה 20 שנה, מאז 27 בינואר 2006, מצוין יום השואה הבינלאומי, ודומה ששום לקח לא נלמד. האו"ם בחר בתאריך שחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו ב-1945 כדי לזכור ולהזכיר מה עלול לקרות כאשר מתייחסים לבני אדם - במקרה הזה, יהודים - כאל "אחר": נחות, מאיים, מסוכן. פעילויות מתקיימות בעיקר במדינות עם קהילות יהודיות, אבל גם באסיה ואפילו במדינות ערב.
בה בעת, משתוללת בעולם אנטישמיות שלא נצפתה שנים ארוכות. אפשר להתווכח האם אנטי-ציונות, לפיה העם היהודי הוא היחיד בעולם שאינו זכאי להגדרה עצמית במולדת משלו, היא אנטישמית, או סתם תפיסה מדינית שבמקרה מדירה יהודים. אפשר גם לדון עד כמה הביקורת על ישראל היא עניינית או ביטוי עכשווי לאנטישמיות. אבל אין ויכוח שמתקפת טרור על בית כנסת או על חוגגים חנוכה ליד הים, הם אנטישמיות טהורה.
יהיה מי שיגיב שמדובר בתופעה שולית. האמנם? בעצרת של ארגוני עליונות לבנה בארה"ב ב-2017, שכללה שבחים להיטלר והאשמות שהיהודים הורסים את העולם, נרצחה מפגינה. בתגובה, הנשיא דונלד טראמפ, אמר ש"יש אנשים טובים בשני הצדדים". תאמרו, זו הייתה מעידה של נשיא טרי. אלא שלאחרונה, פודקאסט שמרני משפיע ארח מכחיש שואה שמעריץ את היטלר ודוגל בעליונות לבנה. בקרב רפובליקנים התעוררה מחלקות סביב עצם מתן הבמה לדעות כאלו, אך טראמפ תמך במנחה, וקבע שעל המאזינים לשמוע ולגבש דעה. על מה, בדיוק?
הגם שהנשיא מרבה להתבטא נגד אנטישמיות ומזכיר את בתו הגיורת ומשפחתה כהוכחה שהוא חף משנאת יהודים, אפשר להרחיב על דברים מפיו, ומפי שמרנים חשובים בארה"ב. המצב באירופה לא פחות בעייתי. בשנים האחרונות עלו מפלגות ימין בעלות נטיות גזעניות ואנטישמיות, שמבטאות תמיכה בישראל, ובהן בולטת הונגריה. תוך סיוע של מקומיים, 435 אלף יהודים גורשו ונרצחו במשך שבעה שבועות לקראת סוף המלחמה, ובהם רבים מקרוביי. העבר הקשה הזה אינו מונע מראש הממשלה ויקטור אורבן לתקוף את הנדבן הליברלי ג'ורג' סורוס, שהוא שורד שואה, במונחים שמהדהדים תעמולה אנטישמית קלאסית, למשל על היהודי הבינלאומי, שמנהל ומנצל את העולם.
תאמרו, במצבה הנוכחי של ישראל, עליה לתחזק בריתות עם כל מי שאפשר, ולכן אפשר להבין מדוע לקראת הבחירות הקרבות בהונגריה, ראש ממשלתנו השתתף בסרטון תמיכה באורבן. לצדו כיכבו מנהיגים מ"הימין החדש" באירופה, בהם ממפלגות שישראל מחרימה רשמית, בשל עמדותיהן האנטישמיות.
זאת ועוד, בשנה שעברה נציגי מפלגות "ימין חדש" הוזמנו לכנס נגד אנטישמיות שיזם שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי. מנהיגים וארגונים יהודים חשובים התנגדו לרשימת המוזמנים, ולא השתתפו. שיקלי הסביר שמדובר במהלך מדיני נבון, על רקע האנטישמיות בשמאל (כאילו היא לא קיימת בימין), תמיכת המפלגות הללו בישראל, ומאבקן באסלאם הרדיקלי.
שימוש ציני בישראל
אלא שרבים מאותם "ידידי ישראל" אינם נאבקים באנטישמיות אלא עושים שימוש ציני בישראל וביהודים במאבקם נגד המוסלמים במדינותיהם, ולא רק הקיצוניים שבהם. כאשר מדינת היהודים מעניקה במה לגזענים, היא מנרמלת אותם, תוך פגיעה בקהילות יהודיות בתפוצות. השיח המתפשט באירופה ובארה"ב אודות ה"אחר" מהדהד את מה שאנחנו היהודים סבלנו לאורך הדורות. למרבה הבושה, חייבים להודות שהוא קיים ומעמיק גם אצלנו, בישראל.
כך, ביום הבחירות ב-2015, בנימין נתניהו, שמצבו בסקרים היה בעייתי, המריץ את תומכיו לצאת להצביע באמצעות קביעה מדומיינת, ולפיה הערבים נוהרים לקלפיות, ואני דמיינתי שמנהיג במדינה כלשהי מאיים ש"היהודים נוהרים לקלפיות". שנה אחר כך, ח"כ בצלאל סמוטריץ' ואשתו הסבירו מדוע אל לה ללדת לצד ערבייה. גדלתי בדרום אפריקה כאשר הכול - ספסלים, חופים, מחלקות אשפוז - היה נפרד, הייתי שגרירה שם אחרי סוף האפרטהייד, והצטמררתי.
אפשר למצוא עשרות אמירות מכלילות וקריאות לפגיעה מפי נושאי תפקידים ובהם פוליטיקאים ורבנים, שמקבלים שכר ממשלמי מיסים, יהודים וערבים כאחד, וכמובן קריאות "מוות לערבים", כול הערבים. השיא, שנפרש מולנו בשבועות האחרונים, מצוי בתחרות בין פוליטיקאים ומפלגות - מי יותר נחוש ובוטה בסירוב לשתף ערבים בקואליציה שתקום אחרי הבחירות.
כי הרי הערבים, מי כמונו אמור להבין, הם האחר, הנחות, ובעיקר המאיים.
טובה הרצל היא שגרירה בדימוס
