הסוציולוג הבריטי אנתוני סמית', אולי כמענה להוגים המרקסיסטים שטענו שלאומיות היא המצאה גמורה, מסגר תנועות לאומיות כפרויקט אידיאולוגי שבבסיסו עומדת קהילה שרואה בעצמה עַם ששורשיו נטועים במיתוסים, זיכרונות, סמלים משותפים הקיימים בחיבור למולדת היסטורית – גם אם העָבָרים אלה הינם זיכרונות סלקטיביים ומיתולוגים.
למרות שהתיאוריה שלו הייתה כללית, את הדוגמאות המובהקות ביותר לקהילות שכאלה הוא מיקד בשלוש קבוצות: היהודים, הפרסים והיוונים. הקבוצות האלו, טען סמית׳, הן לא רק עמים שרואים בעצמם עמים מלוכדים כבר אלפי שנים, הם עמים שחיים את ההיסטוריה העתיקה שלהם – היא לא רק זו שמגדירה אותם, ההיסטוריה עבורם היא מציאות נוכחת, היא זו שמעניקה להם כוח, סולידריות וחזון לעתיד.
עד כה כוונו נרטיבים היסטוריים אלה בעיקר כלפי פנים, אבל ההתפתחויות האחרונות בזירה הגאופוליטית חשפו את ההיסטוריות של שלוש הקבוצות העתיקות לעין הבינלאומית, במידה שלא נראתה מזה זמן רב.
בעוד שאין בידיי לקבוע אם מועד פתיחת המלחמה נבחר במכוון כך שיחול בחג הפורים – החג שבו חוגגים היהודים מזה אלפי שנים את הצלתם מפני גזירת השמדה מידי הפרסים והעמלקים, ואת היפוך הגורל שבו הוסר האיום הקיומי עם נטרול הצורר וחיסולו – הרי שהזיקה שנוצרה בשיח הציבורי הישראלי בין השניים מורגשת עד מאוד.
המשטר האיראני, שרגלו האחת נטועה בשושלות המלוכה הפרסיות העתיקות ורגלו השנייה במסורת האסלאם השיעי, אף הוא יצר חיבורים היסטוריים מתבקשים. המנהיג העליון המנוח, עלי חמינאי, למשל, חוסל בחודש רמדאן – בדומה לאימאם עלי, המנהיג הרוחני של העדה השיעית ובן דודו של הנביא מוחמד, שנרצח בשנת 661. לצד נרטיבים שיעיים כגון הקריאה להפוך את המלחמה לקרב כרבלא (680), שבו נהרג האימאם חוסיין, נכדו של הנביא, ושבעקבותיו התגבשה השיעה כזרם נפרד – עלי לאריג'אני, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, כתב: "לא חשוב המחיר, אנו נגן בנחישות על עצמנו ועל הציוויליזציה בת 6,000 השנים שלנו", הניסוח נועד הן להדגיש את עתיקותה של איראן, והן "לנצח" את ההצהרות הישראליות בדבר 3,000 שנות קיום יהודי.
גם היוונים לא ישבו מנגד
היוונים, גם הם, לא בחלו בסמליות היסטורית. עם הידיעה שהותקפו בסיסים בריטיים בקפריסין, הודיע ביום שני שר הבטחון היווני ניקוס דנדיאס שיוון תשלח שתי אוניות מלחמה ומטוסי קרב כדי להגן על האי. ההודעה הציתה רגש שנראה שהיה קבור עמוק בתוך הרוח היוונית מזה עשורים, וזה שאיפת האנוסיס ("איחוד") בין יוון וקפריסין, שנתפשות כאומה אחת שפוצלה בעל כורחה.
אבל מעבר לרגש, נעשו גם צעדים מודעים להמחשת הנרטיבים ההיסטוריים. כמנהג חיל ים אחרים ברחבי העולם, גם הצי היווני נותן שמות לאוניות הקרב שלו. כך גם לשתי האוניות שנשלחו לקפריסין: האחת, פסארה, היא אוניה מסוג ישן יחסית, ששטה בצילה של "אחותה הגדולה", האונייה קימון, אונייה שנרכשה מצרפת ונכנסה לשירות רק בשנה שעברה.
המשימה כולה עטופה בסמליות היסטורית. ליוונים היה חשוב להדגיש לא רק את יעד האוניות, אלא גם את שם הנמל ממנו יצאו – נמל חיל הים ההלני בסלאמיס, האתר שבו בשנת 480 לפנה"ס הביסה קואליציה יוונית בראשות ספרטה ואתונה את הצי הפרסי הפולש. שמות הכלים שנשלחו חשובים לא פחות: קימון היה בנו של מילטיאדס, המצביא המהולל שהוביל את אתונה לניצחון מהדהד על הפרסים בקרב מרתון ב-490 לפנה"ס. בנו קימון אף הוא היה גנרל ואדמירל מפורסם, שנשלח בראש 200 אוניות יווניות מטעם האימפריה האתונאית לשחרר את ערי קפריסין היווניות מידי הכובש הפרסי ב-450 לפנה"ס. המסר ברור: 2,500 שנים לאחר מכן, היוונים שבים להביס את הפרסים.
ניל ברצילום: גיל נתנזוןסמית' לא יכול היה לדמיין תרחיש שבו שלוש הקהילות העתיקות שתיאר יעמדו זו מול זו בעת ובעונה אחת, אך המציאות הגאופוליטית של 2026 עשתה בדיוק את זה. המלחמה בין ישראל לאיראן, והמעורבות היוונית שנגררה בעקבותיה, לא רק שהוציאה מהארכיון נרטיבים עתיקים – היא הפכה אותם לכלי מלחמה פעיל. פורים, כרבלא, סלאמיס: אלה אינם עוד סיפורים שמספרים לילדים בחגים או מלמדים בשיעורי היסטוריה. הם הפכו למפת הדרכים שדרכה שלוש ציוויליזציות מפרשות את ההווה, מצדיקות את המלחמה ומעצבות את חזון הניצחון שלהן. אנתוני סמית' טען שהעבר החי הוא שמעניק לעמים כוח וסולידריות; כעת מתברר שהוא גם זה שמכתיב את קצב התופים בדרך לקרב.
ד"ר ניל בר מהמחלקה לממשל ומחשבה מדינית בבית הספר למדעי המדינה ומרכז קומפר לחקר אנטישמיות וגזענות באוניברסיטת חיפה, והמרכז לחקר הימין הפוליטי באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה
