פרופ' כרמית כץ על דו"ח הוועדה
(צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב)
מחצית מהילדים שנפגעים מינית הם קורבן לבן משפחה גרעינית או מורחבת, ו-40% מהם נפגעו מאדם שהכירו. כך עולה מדו"ח הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות שהגישו היום (ראשון) מכון חרוב ואוניברסיטת תל אביב לנשיא המדינה יצחק הרצוג ולרעייתו מיכל. הוועדה, שהוקמה כדי לשפר את השירותים המיועדים לנפגעי תקיפה מינית בילדותם, אספה בשנה האחרונה עדויות מ-505 נפגעים מעל גיל 18.
הוועדה שחיברה את הדו"ח מורכבת ממומחים בתחומים שונים באקדמיה, במשפט, בניהול שירותים ייעודיים ובפעילות ציבורית העוסקים בנושאים של התעללות והזנחת ילדים. מניתוח סטטיסטי של העדויות עולה שכ-71.5% מהפגיעות היו בעל אופי מתמשך וכ-25% היו חד פעמיות. הגיל הממוצע שבו החלה הפגיעה בילדות הואל 8. עם זאת, 25% מהפגיעות החלו כאשר הילד או הילדה שנפגעו היו מתחת לגיל 5. רק ב-41% מהמקרים שהובאו בפני הוועדה הציבורית, הפגיעה נחשפה בילדות, וחצי מהמרואיינים סיפרו שלאחר שחשפו זאת הופנו לקבלת סיוע מהרשויות.
כרבע (24%) מהנפגעים סיפרו על קשיים כלכליים בחייהם הבוגרים שנובעים מהטראומה בילדות. 50% מהם סיפרו על קשיים בתפקוד בעבודה, וכ-40% על הוצאות כספיות בשביל טיפולים נפשיים. כ-11% מהפונים לוועדה מתקיימים מקצבת נכות בלבד.
בנוסף, הממצאים מעלים תמונה קשה בכל הנוגע למערכת הבריאות של חוויות הנפגעות והנפגעים בהקשר למערכת הבריאות, ומגלים כי הנפגעים והנפגעות סובלות מבעיות בריאותיות מרובות, חלקן תוצר ישיר של הפגיעה הקשה והמתמשכת שחוו וחלקן קשורות לסימפטומים גופניים פוסט-טראומטיים.
סוגיה מהותית שבלטה מתוך העדויות של הנפגעות והנפגעים היא שלא נעשתה שום הנגשה לשירותים שמגיעים להם במערכת הבריאות. תפיסתן של נפגעות בילדות הייתה כי רק אם יש חבלה חמורה ניתן לפנות למערכת הבריאות - וכך הן נותרו שנים ארוכות, כאובות, פצועות ללא מענה. הנפגעות תיארו בעדויותיהן בעיות בריאותיות כמו כאבים חוזרים, בעיות עיכול, בחילות, בעיות גניקולוגיות, דלקות חוזרות וכדומה - ועל אף הביקורים החוזרים בשירותי בריאות, לא נשאלו על ידי רופאים או צוותים רפואיים אחרים אם עוברות או עברו פגיעה כלשהי. כמה מהנפגעות תיארו כי כל האבחנות שניתנו להן לאורך הדרך – הפרעות אכילה, דיכאון וחרדה, הפרעת אישיות גבולית – כל אלו הם למעשה תולדה של דבר אחד: התעללות מינית בילדות.
עוד עלה כי גם בבגרותן, הנפגעות חוות קושי גדול במהלך בדיקות והליכים רפואיים. הן מתארות הליכים והתערבויות רפואיות שלא פעם נחוות כפולשניות, ומעוררות תחושות קשות שקשורות לפגיעות שעברו. למשל, טיפולים הקשורים לרפואת שיניים, בדיקות גניקולוגיות ולידה, מתוארים כחוויות קשות שמעוררות את הזיכרונות הטראומטיים ומייצרות חרדה גדולה. התערבויות אלה, במסגרת מערכת בריאות שאינה מיודעת טראומה ופגיעה מינית, מייצרות טראומה חוזרת עבור הנפגעות.
כמו כן, נפגעות שהתראיינו לוועדה תיארו קושי משמעותי נוסף במפגש עם מערכת הבריאות, והוא האופן שבו מערכת הבריאות תופסת ומתייגת אותן כמטופלות פסיכיאטריות, על אף שמדובר בתגובות פוסט-טראומטיות. הן סיפרו כי הטיפול שקיבלו לא היה רגיש ומותאם למצבן, המוקד בעיקר היה מתן תרופות הרגעה והתעלמות מהפגיעה שעברו והשלכותיה, דבר שגרם לחוויות קשות במהלך הטיפול שלא קיבלו מענה, והביא להימנעות מפניה לטיפול מצידן.
באשר למערכת המשפט, נמצא כי באחוז קטן יחסית (9%) מהעדויות שנמסרו לוועדה תוארה פנייה קונקרטית למערכת לאכיפת החוק, כמו הגשת תלונה במשטרה או חקירה על ידי חוקר ילדים, וברוב במקרים הפגיעה כלל לא דווחה לרשויות החוק או נחקרה על ידן. נפגעות ונפגעים שיתפו כיצד בחרו שלא להיעזר במערכות אלה מתוך חשש להישרדותם הרגשית ולפגיעה שהם עשויים וחוששים לחוות ממערכות אלה. מתוך העדויות שהתייחסו להליך משפטי, תארו נפגעות ונפגעים לעיתים חוויה קשה במפגש עם מערכות החוק והמשפט, ואי-שמירה על זכויות כמו הזכות למידע, לכבוד, להשתתפות וייצוג והזכות להגנה ולצדק. נפגעים ונפגעות נוספים סיפרו על תחושה של חוסר נראות, והדגישו כי הענישה לא עוזרת להחלמה, אלא דווקא אמון, נראות ותוקף.
הביקורת נגעה גם למערכת החינוך, מתוך נקודת הנחה שמסגרות חינוך הן מוקד לחשיפת הפגיעה המינית. ילדים שנפגעו מנסים לחשוף את הפגיעה תוך כדי שימוש בהתנהגות פוגענית כלפי עצמם או כלפי אחרים, או כאשר מביעים את הקושי שלהם דרך התנהגות. אך לרוב, הצוות החינוכי אינו מפרש התנהגויות אלו כסכנה לפגיעה, והגישה שהוא נוקט כלפיהם היא יותר משמעתית.
כאשר הפגיעה המינית מצליחה להיחשף, התגובות במערכת החינוך נעות על רצף: מצד אחד, נפגעות ונפגעים תיארו את מערכת החינוך והדמויות בתוכה כמי שהצילו אותם פיזית או נפשית, אך גם סיפרו על גורמים שהכחישו, האשימו ופגעו בהם. מערכת החינוך תוארה כנפקדת ממערך הטיפול והליווי של הילדים לאחר חשיפת הפגיעה.
"הוועדה התמקדה בפגיעה מינית בילדים מתוך הבנה כי מדובר בבעיה חברתית חמורה בעלת השלכות קשות ושכיחות גבוהה שאינה זוכה למענה הראוי ברמה החברתית והמדינית", אמרה מנהלת הוועדה, פרופ' כרמית כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. "אנו סבורים שיש צורך לגבש בהקדם תוכנית אסטרטגית מקיפה על מנת להבטיח כי הילדים שנפגעו יקבלו את המענה המתאים והראוי ביותר תוך מימוש זכותם לחיי ביטחון במדינת ישראל".
הנשיא הרצוג אמר עם קבלת הדו"ח כי "חשוב שכלל המערכות הממשלתיות המטפלות בילדים נפגעי ונפגעות תקיפה מינית תלמדנה היטב את ממצאי הדו"ח המקיף והחשוב הזה. יש לעשות הכל על מנת להיות קשובים לצורך להפחית עד כמה שאפשר את הפגיעה המשנית באותם ילדים המטופלים על ידן".
הוועדה המליצה לנשיא להקים רשות להגנה על ילדים שתכלול צוות בין-משרדי שיפעל כצוות בכיר וקבוע לתיאום ולשיפור מתמיד של המדיניות, נהלי עבודה, שיתוף הפעולה והצלבת מידע בין כל המשרדים. רשות זו תדאג להצבתם של גורמים מקצועיים אליהם יוכלו ילדים נפגעי תקיפה מינית לפנות ללא חשש, ואלה יובילו וילוו את הטיפול בילדים אלה בין כלל המערכות המקצועיות הרלוונטיות ויעקבו אחריו, תוך שיתוף הילד או הילדה, על מנת למנוע "נפילה בין הכיסאות" ולהנגיש את ההליכים השונים עבורו. גורמים אלה יוצבו בפריסה ארצית רחבה והכשרתם תכלול, בין היתר, התאמה תרבותית.
